קמתי הבוקר. זה ממש לא חשוב שהיום יום ראשון. בוקר כמו כל בוקר. שתיתי קפה בשקט מוחלט. נכנסתי לסטודיו שלי, הפעלתי את מכשיר הרדיו והאזנתי למוזיקה בזמן שחשבתי באיזה צבע להתחיל את הבוקר . איזו תחרה לגזור ואילו חרוזים לשזור …..הכל רגוע.
עשיתי הפסקה קצרה בסביבות 12 בצהריים והכנסתי עוף לתנור. כן …רק עוף. לא התאמצתי במיוחד. לא הוספתי ירקות ולא תפוחי אדמה כי מיהרתי לחזור לשקט של הסטודיו. 

חוץ ממני ושותפי לחיים שיחיה, אין אף אחד בבית ואף אחד לא יגיע רעב בערב.
פעם לפני שנים כשכולם היו קטנים…. וגם קצת גדולים…. הדבר שהיה בראש מעייני היה להיכנס למטבח…… לשים ארבעה… חמישה סירים על האש. כולם חזרו רעבים. היום זה רק אני ובעלי ושנינו לא ממש רעבים. כנראה שעם הגיל אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. 

וכך עבר לו יום ראשון עם שנ"צ של שעתיים…..
שעון חורף. החושך ירד מהר היום ולא נעים לראות חושך בשעה חמש אחר הצהריים.
ואז…….. השמש שלי זרחה פתאום .
את השקט הפרו צחוקן של שחר ואופיר ונועם… בעצם נועם עדיין קטנה מידי ולא צוחקת בקול רם אבל היא בטוח שמחה כשהיא מגיעה לבית של סבתא. רואים את זה עליה 
הבית התעורר לחיים. המטבח התחיל לעבוד מעצמו…… ביצים וטוסטים …. מלפפונים ועגבנית… זיתים וגבינה צהובה…. פרילי וביסלי ושוקולד וטיפות של מים ופירורים על הרצפה ובכל מקום אפשרי. ואני נהנית. 
איך הבית המתבגר מתעורר פתאום לחיים. 
הקטנות האלה הן החיים.
איזה כייף ואיזה אושר להתחיל שבוע כך.
בבוקר חשבתי שזה יהיה יום ראשון כמו כל יום ראשון. 
בערב הרגשתי שזה יום ראשון נפלא. 
אוהבת, סבתא.