מוצאי שבת 24 בינואר והשעה 22:30
זה עתה סיימתי לטפל בעוד משפחה שהגיעה לתחתית של הכלום והיאוש שולט בה
זו המשפחה הרביעית בה טיפלתי השבוע ביחד עם חברות נוספות
אני יודעת שהן עצמן מטפלות בעוד כמה מקרים שמגיעים אליהן על בסיס יומי
כל יום והסיפור שלו
וכבר הפכנו לרשת של נשים שמעבר לחיים האישיים שלנו והקשיים איתם אנחנו מתמודדות, וכמובן עוזרות אחת לשניה, אנחנו גם עוזרות לטפל בנשים אחרות. אנחנו עוזרות להן איפה שעזרו לנו, אם זה מול מוסדות ממשלתיים ואם זה במצוקה זמנית אליה נקלעו.
אני קוראת לנו החמ"ל הנשי
כל אחת מאיתנו והקשרים שהי יצרה ושמרה בשנים האחרונות
בדיוק ברגע שבו מתקבלת קריאה של מצוקה הקשרים האלו מתעוררים לחיים
וזה לא משנה באיזה יום או שעה מדובר
כשהחמ"ל מקבל קריאה הכל מתעורר לחיים
ומן הסתם יש תקופות שהוא לא נרדם

כמו הקבוצה הזו שאליה אני קשורה, ישנם עוד המון אנשים כמונו בארץ שמטפלים בעוני המחפיר שקיים פה כבר שנים ורק הולך ומתרבה כמו מגיפה. עם כל הכבוד וההערכה שיש לי על הפעילות שלנו, על קבוצת הנשים שמקיפה אותי ופועלת כמו צבא משומן ומתורגל, אני שואלת את עצמי בשעה הזו למה הגענו למצב הזה שאזרחים לוקחים אחריות על מצוקה של אזרחים אחרים. איך קורה שמשפחה מגיעה לקריסה טוטאלית שאין לה דרך לרכוש מזון בסיסי?
איך קורה שמדיניות של ממשלות במשך שנים, מביאה משפחות עובדות לקריסה כלכלית?

כי מול הכשל הענק הזה, אני רואה הירתמות מעוררת הערצה של אזרחים לטובת אותן משפחות.
כל אחד נותן קצת ומכל הנתינה הזו פתאום יש מקרר מלא, יש מזווה שמאפשר מרווח נשימה…
אבל תרומות הן כמו טיפול של עזרה ראשונה 
אנשים לא יכולים להתקיים מתרומות לטווח רחוק

אני כותבת את הדברים האלו כי זה יושב לי על הלב… 
כי אני באיזשהו מקום מתחילה לחשוב שאולי זה כבר הפך למובן מאליו מבחינת מקבלי ההחלטות, שאם הם לא יספקו את המענה עבור האזרחים עליהם הם אמונים, מישהו אחר יעשה את זה במקומם. 

הרי אדם לא מסוגל לראות אח שלו רעב ללחם נכון?
אז תסלחו לי אם לא מעניין אותי כרגע מי ציוני
כי אותי מעניין מי דואג למגר את העוני
אותי מעניין מי דואג לשכבות המוחלשות
אותי מעניין מי חושב על צמצום פערים חברתיים
ולמי אכפת מכל אותם 600,000 ילדים שחיים מתחת לקו העוני, שהולכים לגן ולבית הספר רעבים וחוזרים הביתה למקרר ריק, ובמקרה הטוב הולכים לסיבוב בשוק ללקט ירקות רקובים אחרי שכולם הלכו הביתה, שאף אחד לא יראה אותם חלילה… כי הם מתביישים.