אני יושבת עכשיו עם עיניים נפחוחיות, כבר שכחתי את התנהלותי איתן:

את עובי העפעפיים שמתרחב. את מראה היום שמלווה בשמשיית הנפיחות. צדודית שלא מרפה.

פעם אחרונה שחוויתי נפחוחיות עיניים שכזאת התרחשה בעם לפני עשרים (וכן סופרת) שנים. כשהבנתי שאהבתי לאמיר לא תתממש. שאין בי את הבשלות לעמוד מולו בגיל 16 ולהגיד לו שאני אוהבת אותו. אוהבת אותו מאוד. ושהבטן והלב שלי התאחדו במעוף פרפרים מטורף שלא ידע מחול רגשות אהבה ותשוקה מאין אלה.

 

ועכשיו אני יושבת כאן בממ"ד בבית החדש שלנו (הכל בסדר. אני אפילו לא במלחמה פנימית עם עצמי… מאז  אמיר עברו השנים, הכרתי את אבא. הכרתי? התחלתי איתו! ואני מאושרת).

המ"מד מיועד להיות חדר העבודה של אבא ושלי, וכרגע משמש עיר מקלט לארגזי בגדים ושאר חפצים חסרי זהות עצמית.

לא. אני לא מתחמקת מלשתף אותך בסיבה לעוצמת הבכי  ונפחוחיות עיני שהתלווה לו.

זה קרה בעקבות המעבר ליישוב אחר. אקט שבעקבותיו אתה תעבור לב"ס חדש.

החלטתי לכתוב לך הכול. המעבר היה לך מאוד  קשה רגשית. כמה קשה! בן בכור שכמותך מוצף בקושי אדיר משינויים.(עם שינויים בתפריט ארוחת הערב קשה לך. ואוי ואוווי עם הביצה הקשה תעז לעשות הסבה לחביתה!)

יש מי שיכנו זאת "מכת בכורות", אבל התגובות שלך לב"ס החדש לוו בהתפרצויות זעם, בכי, צעקות וצרחות נואשות מגויסות רצון תקיף ומשפטים שנוסחו בבהירות  ש "אתה לא רוצה לעבור ב"ס" ו"אני לא אעבור ב"ס!"/"אתם לא תחליטו". כשהנורא מכולם היה המשפט: "לא אכפת לי שלא תקריאו לי סיפור כל החיים. רק לא לעבור ב"ס!" כן. רק אבא ואני מבינים עד כמה הדקות האלה איתנו לפני השינה בהקראת הסיפור הן היקרות לך בעולם כולו.

מסתבר שגם לי היה קשה. למרות שעברנו לגור ביישוב שמרוחק 5 דקות מהבית הקודם.

הצלחת לבלבל אותי.

הצלחת לבלבל אותי כמו שקרה לא אחת במהלך שנות תקומתי כאם בישראל.

בעקבות כל המורכבות  הזאת של "להעביר מסרים מדויקים וחד משמעיים לילד", מצאתי את עצמי בבלבול כרוני אומרת לך את המסרים ההפוכים ביותר. משפטים מדויקים בבלבוליהם, וסותרים במסריהם, כמו : "אתה תחליט אם תרצה ללמוד בב"ס החדש"/ "אולי תמשיך בישן?"/ "לא החלטנו עדיין…"/

כמו במסרים הסותרים סתרתי גם בטון האמירה המשתנה. פעם סבלנית יותר. פעם פחות. אבל המשמעותי מכולם הוא ששמרתי על "פאסון" יציב( למה רק רגשות אשמה תמיד? מוטב ואפרגן לעצמי לעיתים)

רגשנות ושום תרחיש צונאמי מאבד עשתונות לא נרשם בתחזית המזג שלי.

 

 עד היום האחרון.

 היום האחרון של הלימודים בב"ס.

ביום האחרון  שלחתי איתך "שלוקים" לחברים (שכמובן זכרת לקחת ברגע האחרון. כי אני לא…)

ותיאמתי עם המחנכת שתעשה לך פרידה בכיתה מכל החברים.

ידעתי שכבר כמה ימים לפני הם ציירו לך אלבום וכתבו מכתבים לפרידה. הפעם  המסר שלי היה אחיד. שזה היום האחרון בב"ס, ושאתה נפרד היום מהמורה , מהחברים, ומשנה נפלאה ומאושרת שהייתה לך במחיצתם.

חזרת מב"ס בסדר  ולא רצית לשתף. כיבדתי את הרצון שלך.

אחר כך הבטתי בציורים ובברכות המרגשים שהחברים כתבו לך, .בתעודה המבריקה ובהערכה המרגשת והמשבחת שכתבה לך המורה.

 ואז הגיע האסמס ששבר אותי.

המורה שלך סימסה לי בנוסח המצוטט הבא": "הפרידה הייתה לו קשה.  הוא התרגש מאוד. אני מקווה שיהיה לו טוב בבית ספר החדש. אני זכיתי להכיר ילד יוצא דופן.  בהצלחה!"

וזה פירק אותי.

כמו טיפות הדמעות  שטפטפו על אלבום הברכות המרגשות שהחברים כתבו לך. כל פיסת יובש "מבוגר אחראי" שבי נשטפה לילדה בת 4 שעוברת דירה לארץ זרה, ועוזבת את המקום הבטוח שלה. את החברים. את הגננת. את הבובה המועדפת שמוטת היד בפינת הבובות.

זה הגיע כמו צונאמי שלא חזו גדולי החזאים עם גדולי המכשירים. התחלתי לבכות בכי  שמגיע ישירות מנבחי הרחם. בכי שלא פספס אף אחד מהאפקטים הנלווים: בכיתי עם גיהוקים ובקול. שטפה אותי נזלת מטורפת. וכל ה"פאסון"  השמור שידע לתת לך את מלא התשובות בנוסח: "יהיה לך טוב בב"ס החדש"/ "נמצא פתרונות עם יהיה קשה"/ "תכיר חברים חדשים"/ "תכיר סוגי למידה שונים וחוויות אחרות לגמרי" נשטפו בחסות הצונאמי, והיו לעוד שברי עץ מפורקים שצפים על מי נהר חבוטים.

לא ראית אותי אז. נכנסתי לממ"ד.( אח… כמה טוב שיש ממ"ד בבית החדש. אחלה מיגון. באמת).

הימים והשעות שחלפו רק היטיבו איתך בכורי אהובי. כמו צונאמי שחלף ולא נודע כי בא אל קרבו גם הרעש שבך שקט. נקלטת כאן מקסים, ואתה צועד כל בוקר לקייטנה מאושר.

"10" אתה עונה כשאני שואלת אותך איך היה היום מ1-10 . אח"כ מגיע חיוך של אושר אימהי. חיוך שמקורו ישירות מנבחי הרחם שלי.

הימים והשעות שחלפו עברו אצלי בשיחה עם אמהות אחרות. כאלה אנחנו הנשים משתפות אתה יודע. ומסתבר שזה חתיכת "תיק" מעבר ממקום למקום כילד/ה. חברה אחת סיפרה  שהיא התמלאה באגזמות על הפנים בעקבות המעבר שלה לעיר אחרת כילדה. אחרת שיתפה שלא הפסיקה לבכות בגן שנתיים…

לי אין זיכרונות אהוב. אף פעם לא עברתי דירה כילדה. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת שינויים ומעברים.

לא יודעת מתי תקבל מימני את המכתב הזה. אולי כשאתה בעצמך תהיה מאוהב באיזה "אמירה" ותבכה עד נפחוחיות עיניים בעקבות אהבה בלתי ממומשת.

אולי כשתהיה בעצמך אבא, ותעבור דירה עם הילדים שלך (שיייווו אני אהיה סבתא מ ג נ י ב ה. סבתא ניצי קפיצי. אבל אל תבנה עלי. אני לא מתכוונת לסחוב ארגזים!)

בכל מקרה כמו שתמיד אני אומרת לך: "מרגעים מאתגרים ולא פשוטים בחיים, מגיעים דברים טובים" גם מזה יצא דבר טוב נוסף. החלטתי לכתוב להורים כמה טיפים שיקלו על הילדים שלהם ועליהם לקראת מעבר לעיר/ישוב/ארץ/חי / צומח/דומם חדש.

 

הנה זה בא-

חמשת הדיברות המשמעויות  שאנו כהורים יכולים לעזור בהם לקראת מעבר לבית חדש, סביבה חדשה וחברים חדשים.

 

1. לעשות עבודת הכנה ולהגיע עם הילד לשני ביקורים לפחות בסביבה הלימודית החדש (ב"ס גן וכו')
2. להיפגש עם הגננת/מורה באופן אישי לפני המעבר. לספר על הילד. לחשוב על מפגשי הכנה משותפים.
3. להיות מדוייקי מסרים: "אנחנו עוברים בית/דירה/ב"ס ומעתה כל הפעילויות שלך יהיו עם החברים/ב"ס החדש".
4. להכיר לפחות שני חברים שיהיו עם הילד בכיתה ולהפגיש ביניהם זמן מה לפני.
5. להיות נחמדים. טוב זה חשוב בלי קשר למעבר. כי הכדור עגול, ו פתאום כשעוברים מוצאים אנשים, חברים שלנו מפעם. הם יכולים להיות מורה שעובד בב"ס החדש. חבר שמכיר את השכן החדש שלנו… אנשים שהכרנו/מכירים מפעם או בהווה ויש להם חוויה טובה איתנו יכולים לחזור ומאוד לעזור במעבר החדש. אצלנו זה עבד מאוד. וצבע את המעבר לשפוי, קל, ושמיייח.

ב ה צ ל חה!

10 דרכים לעבור דירה בשלום עם הילדים>>

_______________

ניצן גלעד, גננת ובלוגרית לענייני חינוך, הורות ומשפחה.