12 טיפים – תקשורת עם מתבגרים:

נכון שחשבתם לעצמכם איך זה קרה שהילד הקטן שלכם, זה שנגמל לא מזמן (רק לפני 10 שנים או יותר), שאמר שלום למוצץ, שהתחיל כיתה א' גדל כל כך ונהייה מתבגר? ומה קרה לתקשורת ביניכם? פתאום אתם מגלים כל מיני תופעות כמו: הסתגרות בחדר, תקשורת דלה מאוד אתנו ההורים, מבלה שעות על המחשב, עם הנייד והטאבלט, רוצה לצאת עד שעות מאוחרות ועוד. לפעמים יש הרגשה  שהם פשוט מחליפים אותנו עם המסכים והחברים. לעיתים הם ממש חסרי סבלנות והרבה פעמים נראה לנו שאנחנו משעממים אותם.

מה קורה פה????????

ולמה דווקא בימים אלו חשוב לנו לשמור עם המתבגרים על תקשורת פתוחה?

לכולנו זה קורה. עוד לפני שהתחלנו לעכל שאנחנו כבר לא ילדים (שזו סוגיה בפני עצמה) התחתנו ונולדו לנו ילדים. אז לא מספיק שקשה לנו לעכל שאנחנו כבר הורים כבר הגיע גיל ההתבגרות שלהם?

אז הנה זה הגיע. הילד הגיע לגיל שכל מי שאנחנו מכירים קורא לו ה"גיל הבעייתי" (אך גם המעניין, לפחות בעיניי) ולמה? בשל המון סיבות אבל הסיבה העיקרית היא : התקשורת או היעלמותה וחזרתה לאורך שנות ההתבגרות ממש כמו ב"משיכת חבל". פתאום הדעתנות שלהם כבר לא חמודה כמו בגיל ארבע-חמש. פתאום השתיקות שלהם נמשכות לפרקי זמן גדולים יותר, פתאום הם נכנסים הביתה ופולטים מהפה צרור מילים לא מובנות במהירות של 50 קמ"ש או מנגד כשאנו שואלים את השאלה התמימה והמתעניינת: "איך היה בבית הספר?" הם עונים לנו במילה אחת במקרה הטוב: "אחלה", "בסדר", "טוב" ובמקרה הרע זה גם יכול להיות משהו כמו: "אוף את חופרת" או "אין לי כוח" או "לא בא לי לדבר עכשיו" ואז אנחנו עוד יותר נלחצים ובטוחים שמשהו נורא קרה והוא לא רוצה שאני אדע.

כמה פעמים שמעתם את המשפט: "אוף אתם לא מבינים אותי" או "את לא יודעת איך זה". אישית, כשאני שומעת משפט כזה אני מרגישה שמתייחסים אליי כאילו אני דינוזאור. מה זאת אומרת שאני לא מבינה אותו?  מה אנחנו לא מדברים באותה שפה? מי ילד אותו לא אני? מה גם אני דיברתי ככה להוריי בגיל הזה? מה פתאום?

אנחנו, ההורים, נוטים לעשות אידאליזציה לתקופה שבה אנחנו היינו בגילם. זה מאוד נוח לחשוב שאני נתתי יותר כבוד להוריי, אני הקשבתי יותר, אני התייעצתי אתם בכל עניין, ושהיינו ממש חברים טובים. אני גם "מעולם" לא אמרתי: "רגע", "שנייה", "כבר" או "אין לי כוח", "לא בא לי" ו"בא לי". אני תמיד עשיתי מה שאמרו לי בשנייה שאמרו לי (על מי אני עובדת? כנראה שרק על עצמי). אם תשאלו את ההורים שלכם, סביר להניח שהם יספרו לכם סיפור שדומה למצבכם כיום עם הבן המתבגר או הבת המתבגרת שלכם. למה? כי זה די טבעי לגיל זה.

שכחנו. שכחנו שחלק גדול מהמהות של גיל ההתבגרות הוא להיות בנפרד מעולמם של ההורים בפרט ושל המבוגרים האחרים בכלל. הם רוצים להחליט לגבי עצמם: איך להתלבש, איך לדבר ומה הם רוצה שיחשבו עליהם. השינוי בתקשורת עם המבוגרים היא אחד הסימנים הראשונים שבה יש שינוי בגיל זה.

בעבר, כשהם היו קטנים יותר, ויותר תלויים בנו, התקשורת בינינו זרמה הרבה יותר והיום המתבגר התחיל לעצור את זרם המילים ופחות משתף פעולה. אבל עם החברים שלו הוא כן מתקשר נכון? אפילו שזה בעיקר בwhat's up  או ברשתות החברתיות. למה זה קורה? איך זה יכול להיות שהוא החליף אותנו בהם? זה אופייני לרוב המתבגרים גם אם זה לא ממש מנחם אותנו. מתבגר ש"יוצא" לעצמאות כבר לא "זקוק" להוריו כדי להסתדר( זה מגיע בערך מגיל 15-16 לא להיבהל שזה מתחיל בגיל 10). הוא אמנם זקוק לליווי והדרכה ומדי פעם הוא גם בא ומתייעץ אך הוא בעצם יכול לקבל את הצרכים שלו בצורה שמתאימה לו מאלו שלדעתו מבינים אותו יותר = החברים שלו. יכול להיות שזה הגיוני שהוא רוצה להידמות לחבריו כי הם חווים את אותן חוויות ונמצאים יחד והם בני אותו הגיל אך לנו ההורים זה מאוד קשה לקבל את השינוי הזה.

הם לא מבינים שהאתר הארכיאולוגי שפתחנו בבית (ה"חפירות שלנו") מגיע מתוך דאגה והתעניינות אמיתית? הם לא מבינים שאנחנו גרים במדינה שההווה הביטחוני שלה מפחיד ובגלל זה אנחנו תמיד רוצים לדעת איפה הם נמצאים? הם לא מבינים שדוקרים אנשים במועדונים וסתם ככה ברחוב? נכון שעכשיו אתם נזכרים בגיל ההתבגרות שלכם? איך שאימא תמיד רצתה לדעת איפה אנחנו. רק שלנו קראו מהחלון ואותם אנחנו יכולים לאתר רק דרך האייפון ואז אנו דואגים שתיגמר לו הסוללה . מצד אחד אנחנו רוצים שהם יהיו עצמאיים ועם ביטחון ומצד שני היינו מעדיפים לדעת בכל רגע נתון איפה הם ושהם בטוחים. לא פשוט בכלל להיות הורה…

בני נוער מאוד רוצים לחוות את עצמם כגדולים. מה שמבלבל אותם הם השינויים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים. הם רוצים להיות גדולים ומצפים מאתנו, ההורים, לפתח אתם תקשורת חדשה שמעולם לא הכרנו. מין שפה חדשה שידועה רק להם ומבלבלת אותנו. לפעמים הם מדברים בכל מיני מילים מקוצרות כאלו או שיש להם ביטויים שאם אנחנו שואלים "מה אמרת? או למה התכוונת?" הם פשוט לא מבינים למה אנחנו לא מבינים אותם ואז אנחנו באמת נראים להם כמו אנשי מערות מתקופת האבן. הם רוצים שנדבר אליהם כגדולים ושנתחשב בצורך שלהם להיות עצמאיים (עד הרגע בו הם צריכים כסף כדי לצאת או לקנות בגדים ומתנות לחברים, או אז הם חוזרים לקן לבקש "אוכל").

אכן, אתגרים רבים עומדים בפנינו ההורים. חלקנו עדיין "תקועים" ומתייחסים לבן ה14 או לבת ה16 כילד ואפילו חושבים לעצמנו:" אז מה אם צמח לו שפם והתחלף לו הקול או אז מה אם היא קבלה מחזור זה לא הופך אותם ליודעי כל!". מצד אחד ילד עצמאי משחרר אותנו ההורים מכל מיני דברים שהיינו עושים עבורו אך מצד שני הדעתנות הזו והווכחנות הבלתי פוסקת וזה שהוא לא מרוצה כל הזמן מכניס אותנו לוויברציות שליליות.

המתבגרים זקוקים לנוכחות ההורית שלנו גם אם הם בטוחים שהם לא. 

להלן מס' טיפים, בעזרתם תוכלו לשמור על תקשורת סבירה עם המתבגר/ת שלכם: 

• היו שם עבורם (גם אם הם מעצבנים מאוד) וודאו שהם מבינים שאתם פה עבורם בכל מצב ולא משנה מה קרה או יקרה.
• עודדו אותם לקיום תקשורת כלשהי ביניכם. דפקו על הדלת, בקשו להיכנס, שאלו אותם "מה העניינים?" "מה שלומך?" ועשו זאת מהלב וכן- מותר לשאול "למה התכוונת" אם הוא דיבר בשפה לא ברורה.
• שתפו אותם במה שעל ליבכם במה שעובר עליכם כהורים כדי שיבינו מאיפה מגיעות הדאגות שלנו וההתנגחויות שיש מדי פעם. שתפו אותם בחוויות שלכם מהיום יום (מה שמתאים לגילם כמובן) , מאיך היה כשהייתם בגילם.
• קיימו אתם שיח פתוח וכנה כדי שידעו ויבינו שאנחנו הדוגמא שלהם לחיים בוגרים ובריאים. ראו את עצמכם בני מזל והיו גאים בעצמכם אם הילד בא ומספר לכם שהוא ניסה לעשן או שתה עם החבר'ה. זה אומר שהצלחתם ליצור מרחב פתוח וכנה ביניכם לבינו. תשמחי אם הבת שלך תבוא ותבקש ללכת אתך לרופא נשים או תספר לך על חברה שכבר "עשתה את זה", זה אומר שמרגיש לה בנוח לשוחח אתך על הדברים הכי כמוסים שלה.
• דברו אתם בשפה בוגרת ומכבדת כדי שילמדו איך צריך לדבר בין אנשים בוגרים.

נכון שהם מעלים לפעמים את הקול, מגלים חוסר סבלנות ורוצים לקצר זה לא אומר שאנחנו צריכים לחקות אותם אלא להראות להם מהי הדרך הנכונה לשוחח.

• השקיעו בהם זמן: מצאו זמן שבו אתם עושים דברים יחד . קבעו איתם זמן לבילוי משותף. ילד מרגיש בוגר וגדול כשקובעים אתו זמן מראש.
• התעניינו בהם: "מה עם שיעורי הבית שלך?" "אתה צריך עזרה בלמידה למבחן?"

"מה אתה רוצה בסנדוויץ' היום? " "עם מי אתה אוהב להסתובב בהפסקות? " "מה את חושבת על המורה לאנגלית השנה?" אלו שאלות שמראות עניין אמיתי ומעבירות לילד מסר שאתם מתעניינים בהם ובשלומם.

• היו מוכנים לשמוע גם דברי ביקורת מדי פעם: לא רק לנו יש ביקורת עליהם הרבה פעמים הם גם מבקרים אותנו ואת התנהגותנו וזה לא ממש נעים לנו לשמוע. יש להם חיישנים מאוד משוכללים והם מבינים טוב מאוד מתי אנחנו מדברים בזלזול או "בכאילו מקשיבים" או שאנחנו לא נותנים להם לסיים את דבריהם ונכנסים בהם.
• כבוד הדדי – הקפידו לא לפגוע בהם בתקשורת שביניכם אך דרשו שגם הם לא יפגעו בכם. הבהירו להם שבבית שלכם אין מקום לקללות , לדיבור לא מכבד , לצעקות, התנהגות ואמירות שפוגעות אחד בשני. אל תפגעו בהם ודרשו שהם לא יפגעו בכם.
• הפעילו סמכות הורית– נכון שהם רוצים להרגיש גדולים. הם מנסים אותנו כל הזמן ובעיקר בצורת הדיבור שלהם אלינו. אל תשכחו שאתם המבוגר האחראי ועם כל הכבוד לכך שאנו מעוניינים שהם ירגישו שאנחנו חברים – אנחנו ממש לא!!! ההיפך הוא הנכון: אם ניתן להם את ההרגשה שיש פה מבוגר אחראי, בעל סמכות שיודע מה שהוא אומר, זה ינסוך בהם ביטחון. הנה יש לי מישהו אחר שאני יכול לפנות אליו ולסמוך עליו שיעזור לי כשאני צריך. ובשעת ויכוח עם המתבגר שמרו על שפה מכבדת. ניתן לנהל משא ומתן אך לא לאפשר סחטנות ומניפולציות. ואם המשא והמתן נתקע, זה הזמן להפעיל את הסמכות שלנו ולכוון אותו.
• אל תתנו לשיחה להגיע למצב של ויכוח אין סופי: אם התווכחתם ואמרתם משהו שהילד ממש לא מסכים אתו ואתם רוצים לעמוד על דעתכם, נסו להסביר לו את עמדתכם אך אם אינו רוצה להבין והוא נתקע בתוך ה"בור" ומסרב לצאת ממנו ואתם מרגישים שזו כמו מלחמת התשה ויש פה מצב "מי ישבר ראשון", אמרו לושהדיון נגמר בזה הרגע . תנו לו לעכל את הדברים שנאמרו בשקט וסרבו למלחמת הוויכוחים והרמת הקול ההדדית. אין טעם לוויכוחים אין סופיים, כי קשה מאוד לסיים אותם וזה גורם לתסכול רב של שני הצדדים.

לסיום, חשוב מאוד לשמור על תקשורת פתוחה ומכילה בניכם לבין הילדים ובד בבד צריך לתחזק את הקשר ביניכם בדרכים נוספות ע"י חיבוק, טפיחה על השכם, אפשר גם לכתוב מכתב עידוד והערכה מדי פעם, לתת להם דוגמא אישית (חשוב מאוד מאוד) ולהציב גבולות ברורים!!! אנחנו לא צריכים כל הזמן ללכת על קצת האצבעות מהחשש שזה יגרום לוויכוח. אנחנו ההורים וכן אנחנו בעלי הבית ואנחנו יודעים שהם מתבגרים אנחנו אכן ניתן לזה מקום של כבוד אך יחד עם זאת הבית לא יכול להפוך למקום שבו כל הזמן יש התנגחויות של ראש בראש ומי שאחראי לכך שזה לא יקרה הם אנחנו ההורים הבוגרים. אם קרה שהמצב יוצא משליטה ואתם לא יודעים מה לעשות, פנו לאיש/ אשת מקצוע שתוכל לעזור כגון: מאמנת ילדים ונוער, הדרכת הורים, יועץ/ת משפחתי , פסיכולוג ועוד…

ובקשר לימים הלא פשוטים שעוברים על כולנו(המבוגרים והילדים) : הם שומעים הכל, חשופים לכל המידע. התקשורת לא מסננת ולא חוסכת מאיתנו את הסרטונים הקשים לצפייה, את קולות הירי , את הצעקות, הדם, הקללות ועוד… הם רואים את כל זה (מי שמתעניין יותר ומי שפחות). אנחנו צריכים להיות המתווכים שלהם לעולם המבוגרים. אנחנו אלה שצריכים לנסות ולהכניס את הדברים לפרופורציות עבורם , להפיג את פחדיהם, לתת להם לאוורר רגשות ולהוציא את שעל לבם. אם אתם מזהים שהילד נכנס לחרדה ומתנהג לא כתמול שלשום פנו לגורמי מקצוע מתאימים. בנוסף, משרד החינוך מפעיל בימים אלו קו פתוח של השירות הפסיכולוגי לרשות התלמידים, ההורים והמורים מהשעה 8:00-22:00 בטלפון:1-800-25-00-25.

       אשמח לענות על כל שאלה שתהיה לכם בנושא.

        מקווה ומאחלת לכולנו ימים של שקט.

         שיהיה יום נהדר ושנה רגועה ושלווה כולנו.

         שגית.:-)