אז אחרי עוד סבוב של אלימות באיזורינו,

אני כואבת בליבי את כל אותם ילדים משני הצדדים שמביטים בנו המבוגרים, ומה הם רואים?

פחד, אלימות, שנאה, נקמה, ושוב פחד, כאב, עצב, חוסר אונים.

הילדים משני הצדדים שרואים מבוגרים נלחמים, יורים, הורגים, שורפים, ולא חשוב אם זה תקיפה או הגנה. הילד שרואה את אבא הטייס יורה על משפחות וילדים, הילד שרואה את אביו משגר טיל להרוס, לשרוף ולהשמיד את המשפחות והילדים שבצד השני של הגדר.

הילד שרואה את אמא בוכה, רועדת, מקשיב לדפיקות הלב שלה כשהיא רצה עם הקטן על הידיים אל הממ"ד, צועקת מחרדה לשאר הילדים להיכנס גם הם. הילד שרואה את אמו הולכת בשיירה מביטה לאחור על הבית שהרגע פוצץ ונשאר ממנו רק אפר, ומרגיש את הכאב והשנאה שבליבה.

וזה לא חשוב בכלל מאיזה צד של הגדר זה קורה. זה קורה. עוד דור של ילדים פגועים, מבועתים, ללא כלים להכיל את מה שהמבוגרים סביבם עושים, יגדלו לחקות, לשנוא, לכאוב את מה שהוריהם חווים.

ושם היכן שאמורים להיות מבוגרים, בוגרים, אחראיים, נותרו כולם חסרי אונים, מסוגלים בכוחותיהם האחרונים, להאשים אחד את השני, להתנגד, לחפש את האשם האחד והיחידי…..

ומה נאמר לילדים? נשאיר אותם מבולבלים ופגועים?

אז גם אחרי שיסתיימו הטילים, מצאו זמן שקט לעבד את מה שקרה, תנו מרחב לילדים לשאול שאלות של בוגרים. בלי לטייח, מתחת לשולחן, "לא קרה כלום, ממשיכים, לכו לקייטנה, העיקר שאנחנו חיים…."

תנו להם לעלות רעיונות של שלום בין העמים, של פתרון, תנו להם תקווה וגם עצמאות מחשבה כדי שיגדלו לשנות את העולם, את המצב, את הכאב והשנאה במקום להאמין שהעולם הוא כזה, ואין ברירה.

הדור של השואה, לא דיבר, לא פצה פה אחרי מה שקרה, לא עיבד עם הילדים שנולדו את האיום והנורא. זו האחריות שלנו, אנחנו נלך ונשאיר אחרינו אותם. ועדיין יש בידינו את היכולת להשאיר להם מטען אחר, מתוך בחירה ואהבה.

ואם הילדים מעלים רעיונות אלימים, של להרוג, ולהחזיר ולהשמיד, מה נאמר להם?

זה בדיוק הרגע שלנו להתעלות מעל עצמנו הנמוך, השונא והנקמן ולהראות להם זווית מבט חדשה, של תקווה.

מבטיחים לנסות???

קרא עוד על ילדים והמצב הביטחוני>>

_____________________________

מירב שרייבר, טיפול רגשי בהבעה ויצירה לילדים, מתבגרים ומבוגרים

* הירשמ/י עכשיו לניוזלטר madcafe וקבל/י עידכונים למייל *