התלמיד שלי ואני – כמה תובנה, תום ואמפטיה בבני העשרה
הדרכת הורים
שלומלומות
וידוי – הפוסט הזה, כתוב כבר קרוב לחודש.
ההחלטה לפרסם אותו עלתה לי בהמון דם, יזע ובעיקר דמעות.
הסיבה לכך היא פשוטה.
לפני כחודש שוחחתי עם תלמיד לשעבר – שם בדוי אסף.
אסף: … אני לא יודע איך לאכול אותך בזמן האחרון
ליאת: בביסים קטנים, זה יספיק לך למלא זמן…
אסף: שתקי כבר יא מפגרת
ליאת: גם אני אוהבת אותך!
(יש בינינו מערכת יחסים מיוחדת).
אסף: תשמעי, עשיתי טעות. נכנסתי לבלוג שלך
ליאת: איפה כאן הטעות?
אסף: לא יודע, אני לא מכיר אותך ככה….
את תמיד זאת שמקשיבה לבעיות שלנו, תמיד שואלת את השאלות,
תמיד זאת שנותנת את החיבוק ותמיד יודעת איך לסגור את כל הסיפור באיזה
משפט אופטימי של החיים יפים וכאלה…
ליאת: נו? אז מה הבעיה?
אסף: לא יודע… פתאום אני קורא על הכאבים שלך, על העצב שלך, על הבכי שלך…
ואני לא יכול לעשות כלום.
ליאת: מה אתה חושב שאתה צריך לעשות בדיוק?
אסף: אני מרגיש שהבן אדם שחשבתי שהוא הכי חזק בעולם נשבר מולי.
ליאת: אני לא נשברת!
אסף: (לא ממש הקשיב לי והמשיך בדבריו)
ומה יהיה עכשיו כשאני אצטרך אותך?
אולי את לא חזקה כמו שחשבתי?
אולי בעצם אני סתם מציק לך עם השטויות שלי?
ליאת: על איזה שטויות אתה מדבר?
אסף: נו את יודעת.. כן אוהבת אותי לא אוהבת אותי…
ההורים שלי… הלימודים… הבן זונה הזה שגנב ממני את החברה שלי…
ליאת: ולכל זה אתה קורא שטויות?!
אסף: נו… את יודעת למה אני מתכוון.
ליאת: לא אני לא.
אסף: אוף!!!!
מה אני מטריד אותך בכל החרא הזה שלי?
תראי מה את עוברת!!!
אני אפילו לא שאלתי אותך פעם אחת איך את מרגישה!!!!
אם לא הייתי קורא את הבלוג שלך –
הייתי ממשיך לחשוב שאת הבן אדם הכי מאושר בעולם!
אני כזה דפוק!!!
ליאת: אולי תירגע?? הדבר האחרון שאתה – זה דפוק!!
עכשיו אתה רוצה לעצור ושנעשה סדר בבלאגן?
אסף: יש לי ברירה?!
ליאת: ממש לא!
אסף: ידעתי…
ליאת: מה בדיוק לא הסתדר לך בבלוג שלי?
זה שאני משתפת על הכאבים שלי? זה שאני בוכה?
זה שאני לא עסוקה כל הזמן בלהצחיק?
זה שראית פתאום צד אחר שלי?
אסף: כן!
ליאת: מה כן?
אסף: כן – על כל התשובות. אני לא מכיר אותך ככה.
ליאת: נעים מאוד.
אסף: מה נעים בזה?
ליאת: מה? זה לא נעים לך?
זה מפריע לך שאני חושפת גם צדדים אחרים שלי?
אסף: זה לא מפריע לי.
זה פשוט מרגיש לי אחרת. את מבינה?
מצד אחד אני מרגיש כזה חרא שאני לא שם בשבילך כמו שאת
נמצאת בשבילי ומצד שני, אני לא יודע אם זה בסדר שאני בכלל
אגיד מה אני חושב.
והכי מעצבן אותי בכל הספור זה שאת תמיד אמרת שכל מה שאת דורשת
ממני ומהשאר בזמן שיעורים נגיד, זה תמיד דברים שגם את מוכנה לעשות.
ליאת: נו?
אסף: מה נו??? מה את לא מבינה??
את תמיד אמרת שבחיים לא תבקשי ממישהו לעשות משהו שאת
לא מוכנה לעשות בעצמך נכון?
ליאת: נכון!
אסף: אז איך את מסבירה את זה שאחרי הכרות של ארבע שנים,
אני צריך לקרוא על הכאבים שלך באיזה בלוג מפגר באינטרנט.
איך עד היום לא דברת?? לא סיפרת???
ליאת: שנייה אחת חמוד…
אסף: לא שנייה ולא נעליים!! אני רוצה תשובה עכשיו!!
אני רוצה להבין למה?
ליאת: אבל אסף…
אסף: בלי אבל!
ליאת: אתה מוכן לסתום ת'פה ולתת להשחיל מילה יא קרצייה!!!!
אסף: אני מקשיב..
ליאת: תודה.
אסף: נו?
ליאת: מה נו??
תודה.
אסף: מה קשור תודה עכשיו?
ליאת: תודה שאתה מעז ואומר את הדברים.
תודה לך שאתה מראה לי את הדברים דרך העיניים שלך.
אסף: אני לא מבין..
ליאת תודה לך על היושר שלך…
ובעיקר תודה על זה שאכפת לך מספיק ממני בכדי לומר לי
את האמת.
ועכשיו תורי.
אסף: מה תורך? להגיד לי את האמת?
ליאת: לא. עכשיו תורי לתקן ולהראות לך את ה"ליאת" שכותבת בבלוג.
זאת שקוראת לעצמה לילושקי.
אסף: אם אפשר לדבר בעברית – אני אודה לך מאוד…
ליאת: אני מבקשת ממך רק דבר אחד..
אסף: מה?
ליאת: שלא משנה מה יקרה, בכל מצב תזכור שבכי וצחוק בעייני הם ביטוי של רגש.
אין הבדל ביניהם.
אסף: אוקיי. מבטיח.
בשלב הזה שלפתי מהתיק את היומן שלי.
מתוך העטיפה של היומן שלפתי דף מקופל.
בצד אחד של הדף מודפסות מילות השיר "נסיך החלומות"
ומהצד השני, כתוב מכתב בכתב ידי.
התיישבתי מול אסף.
אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שאני קוראת את המכתב הזה
מאז שכתבתי אותו, ויותר מזה שהוא הראשון ששומע אותו.
אסף שתק והקשיב ואני התחלתי לקרוא:
"אמא אהובה שלי
השעה 01:50 בלילה. בין יום רביעי לחמישי.
אני בפסטיבל כרמיאל, מלווה קבוצה של תלמידות שלי שמופיעות כאן.
אבא בא אלי הביתה היום וסיפר לי שהוא דיבר עם הרופא שלך.
הרופא אמר שהמצב לא טוב.
שיכול להיות שבכל רגע ימות בך החלק שמחזיק אותך עדין בחיים
ואז אמא שלי – תמותי גם את.
אמא שלי תמות!
כל כך הרבה דברים לא הספקתי לומר לך.
על כל מה שקורה לי בחיים. על השמחה והאושר,
הכאב והפחד..
הרי בינינו אמא, בעודך חיה, את כבר מתה מזמן.
כמו שאבא אומר – לאמא יש סרטן בנשמה!
מאז שאני זוכרת את עצמי את חולה!
לפעמים יותר, לפעמים פחות…
אני מנסה להיזכר ברגע אחד שיכולתי להישען עליך ואין.
מה שאני זוכרת זה את אותו יום בכיתה ח' בו אני הפכתי להיות האמא שלך.
מטפלת, מאכילה, רוחצת, מחליפה לך חיתולים, מלטפת, מענישה,
כועסת, סולחת, שומרת עליך בדיוק כמו על רותם שלי….
למה אמא? למה לא היית אף פעם אמא שלי???
ועכשיו, רגע לפני שלא תהיי יותר בכלל, את חסרה לי.
פתאום אני רוצה לשאוג " א-מ-א ב-ו-א-י , ב-ו-א-י ה-ב-י-ת-ה ! ! ! "
ואז אני מבינה שהבית שלך אמא אהובה שלי, הוא תחת כנפיו של אלוהים.
לכי אמא אהובה שלי, לכי לך למקום שבו אין כאב.
לכי אמא וברכתי ואהבתי איתך.
תודה לך אמא אהובה שנתת לי חיים.
שלך
בתך הקטנה
ליאת"
הרמתי את הראש מהדף.
עייני היו מכוסות דמעות. אסף ישב מולי, בשקט.
הוא שלח יד וליטף את פני ברוך ואמר: "עכשיו אני מבין סוף סוף"
ליאת: מה הבנת?
אסף: את המשפט הזה שלך..
ליאת: איזה משפט?
אסף: כשאוהבים, צריך לדעת לתת ללכת…
ליאת: כן… זה בדיוק זה…
אסף: אז נתת לה ללכת?
ליאת: כן. אפשר לומר. חודש אחרי זה היא נפטרה.
אסף: יש לי שאלה..
ליאת: שאל.
אסף: הבנות האלה שהיית איתן בכרמיאל, לא שמו לב שמשהו לא בסדר אתך?
ליאת: ברור שכן.
אני מצאתי לעצמי איזו פינה במקום שבו ישנו.
ישבתי שם ליד איזה שולחן. כתבתי ובכיתי…
אסף: והן לא אמרו כלום?
ליאת: נראה לך? הן ניגשו אלי במשלחות כל הזמן.
בקבוצות, בזוגות. חלק לבד.. הביאו לי טישו ומים.
שאלו מה קרה ואם אפשר לעזור במשהו.. הן היו הכי מדהימות בעולם.
אסף: ואת בטח סיפרת להן מה קרה.
ליאת: לא. ממש לא.
פחדתי שהן ייבהלו…
אז סתם אמרתי שאני לא מרגישה טוב… שיקרתי.
אסף: את רואה?!?!? את משחקת אותה כאילו הכל דבש ואז נכנסים לבלוג שלך
וחוטפים בומבה לפנים.
ליאת: אתה צודק. אני עכשיו מבינה את זה. בגלל זה שיתפתי אותך במכתב שלי.
אסף: ואני מקווה שעכשיו ברור לך שאת יכולה לדבר איתי בדיוק
כמו שאת אומרת שאני יכול לדבר אתך.
ליאת: כן. ברור לי לגמרי.
אסף: עכשיו בטח תכתבי על השיחה שלנו פוסט הא?
ליאת: אולי. נראה.
אסף: טוב תביאי חיבוק כבר יא בכיינית.
ליאת: כמה את משלם???
ואז התחבקנו.
תודה לך ילד.
תודה לכל אלה שהקשיבו לקול שלי בין השורות.
אוהבת אתכם
לילושקי או בעצם הפעם – ליאת.
______________________
Warning: Invalid argument supplied for foreach() in /home/madcafe1/domains/madcafe.co.il/public_html/wp-content/themes/madcafe/single.php on line 259
היום הראשון ב... כמה מתרגשים ביום הראשון בגן..
לכתוב טקסט, לצייר, להלחין.. לקחת חלק מהבפנוכו הפרטי
מי הם בעצם צרכני מופעי הילדים? הילדים שאומרים
אמא, נעלת את הדלת? אמא, אולי עדיף שלא
אישה בחודש שמיני להריונה מלטפת את ביטנה העגולה,
היי, המון זמן לא פרסמתי. היו חודשים עמוסים
המן הרשע הפקות גאה להציג: הסרט שיעשה לכם
"הייתי אונס אותך ואת הדובי שלך.." סיפור שהיה
הפוסט הזה נכתב בהמשך לשיחת וואטסאפ בין עינת
הורים מעצימים ילדים > ילדים מעצימים הורים! בכל יום
חוגגת יום הולדת:)!! אני, ליאת תבורי, מדליקה. מדליקה
כתיבה: ליאת תבורי איור: רעות בורץ במבט
השמש הדליקה סיגריה ראשונה, שאפה לתוכה שאריות של
נקודות למחשבה: 1. תפוח בדבש זה פינוק שלא
בחרתי להעלות שוב פוסט ישן שלי בזכות התמונה