חופשה
להורים
או קי, באנו בברית הנישואין, נשבענו אמונים, החלפנו טבעות, האמהות בכו, היה לנו ירח דבש נהדר, לקחנו משכנתא וקנינו דירה ופתאום יש לנו ילד.
עד עכשיו קידשנו את הזוגיות והיינו מוכנים לעשות הכול כדי שזו תפרח ותשגשג. חלק מאיתנו אפילו הביא פרחים הביתה ביום שישי. לא הזדקקנו לימי הולדת כדי לקנות מתנות קטנות. יצאנו, בילינו עם החברים עד השעות הקטנות של הלילה, התחרינו במחוות רומנטיות ואופס, כבר אי אפשר, כי יש מישהו שתלוי בנו.
*
אין ספק שהורות היא נקודת מפנה בחיים. הרגשתי את זה ביום שהבאנו את עומר, הבכור שלנו, מבית היולדות הביתה. הסתובבתי איתו בחוץ מלא אושר. הלכתי איתו ליד הבית על אותו שביל מוכר, בין אותם שיחים מוכרים וריחות מוכרים, פגשתי את אותם שכנים מוכרים, והכול היה שונה לגמרי. אין לי הסבר הגיוני, זה יותר עניין שבתחושה. ככל שהתקדם הזמן, התחושה הפכה למציאות. החיים משתנים.
מהר מאוד מסתבר לנו שפעולות טריוויאליות כמו להקשיב למוזיקה בווליום מטורף, או לא מתוכננות כמו לקפוץ לאיזה בירה בפאב, כבר לא אפשריות. זה כבר לא רק היא ואני. כל החלטה דורשת התחשבות בגורם נוסף. זה או שמישהו מאיתנו הולך לבד, או שנשארים בבית.
הזוגיות שכל כך טרחנו למענה, הופכת משנית בחיים. כל מעינינו מוקדשים לשותף החדש.
*
באופן טבעי אנחנו נשאבים לתוך מערכת התחייבויות הקשורות לילד. הצורך במילוי צרכיו הופך להיות מה שמכתיב את סדרי העדיפויות המשפחתיים. אי אפשר להימנע מזה. רק שיש לנו נטייה להכפיף את סדר היום לצרכי הילד, גם כשזה בא על חשבון הצרכים שלנו.
חלק גדול מאיתנו רואים בהצטרפות ילד למשפחה, שלב שבו אנחנו מצטווים לוותר על חלק מהחיים שלנו לטובתו. נוכחות הילד בחיינו הופכת לכל כך משמעותית, עד שאנחנו זונחים משהו שקידשנו עד לא מכבר, הזוגיות שלנו. ואתם יודעים מה זה אומר. ויתור על הזוגיות פירושו ויתור על צרכים תרבותיים חשובים, צרכים של הגשמה עצמית. וגם, אתם יודעים, נו…גם על לגעת אחד בשני.
*
אנחנו הולכים לישון מוקדם כי צריך להתעורר אליו בלילה. אנחנו לא יוצאים כי אי אפשר להשאיר אותו לבד. אנחנו לא מבלים כי אין זמן, אנחנו יוצאים לעבודה וחוזרים הביתה רק כדי לחזור על אותן פעולות למחרת. ההתרגשויות שלנו סובבות סביב שן צומחת ועוד קשקוש באוצר מילים מתפתח. אנחנו לא ישנים מספיק, עושים תורניות נדנוד, נכנסים לבריכה רק לרדודים ואת שיחות הנפש שהיו לנו פעם מחליפים דיאלוגים שבמרכזם "אל תשכח למרוח לו את הטוסיק ולשים לו כובע".
חוג החברים שלנו כולל רק כאלה שנמצאים איתנו באותה סירה. תחומי העניין שלנו כוללים טיטולים ומשחות למניעת גירויים בעור. את מקום הדיונים החברתיים מחליפים שיחות עומק על היתרונות של הנקה לעומת מטרנה ומה עושים כשכואבות האזניים. השינוי הזה באורחות חיינו מביא לשחיקה. אנחנו נהיים נרגנים, חסרי סבלנות ומשועממים זה בחברתו של זה. החיים הופכים לשגרה נדושה. נדרש זעזוע, או במילים אחרות, חופשה.
*
זה יכול להיות גיחה לצימר או קפיצה לחו"ל לכמה ימים או רביצה על שפת הים. חופשה היא שינוי הכרחי ואפילו לפרק זמן קצר ביותר. העיקר, להיות שוב לבד.
כמובן שעם הרעיון מגיעות שאלות ותהיות הנוגעות לילד. מי ישמור, מי יאכיל, מי יטפל, מה יהיה אם. בשלב הזה אנחנו נוטים לוותר ואין דבר רע יותר שאנחנו יכולים לעולל לעצמנו.
תראו, ילד לא מצויד באותם מנגנונים של חרדות נטישה ואשמה כמו אלה שנצרבו אצלנו במהלך חיינו. זה לא הילד שצריך אותנו, אלה רק אנחנו שחושבים במונחים של אסון. ילד זקוק למישהו שיאכיל אותו וימלא את צרכיו ויקום אליו בלילה ולא באמת מעניין אותו אם זו אימא או סבתא או חברה. ילד לא יינזק מלהתגעגע אלינו קצת.
*
חופשה אינה גחמה, אלא צורך אמיתי, שלנו ושל הילד. אנחנו צריכים את החופשה כדי להתחדש. כדי לחוות מחדש את מה שנשכח מאיתנו. אנחנו צריכים קצת זמן רק לעצמינו. לאכול ארוחה טובה שלא צריך לרסק בבלנדר, לשתות קצת יין, לדבר, לשתוק, לראות סרט יחד, להתרגש, לאבד שליטה. להיכנס למיטה כדי לא לצאת ממנה כשמישהו בוכה. לגלות מחדש את מה שגרם לנו לרצות להיות יחד מלכתחילה.
קשה לנו להאמין, אבל גם הילד צריך את החופשה שלנו בשבילו. ילד צריך להרחיב את מעגל הקשרים שלו. ילד צריך שסבא יספר לו סיפור וסבתא תשכיב אותו לישון. ילד ישמח לקראת בן משפחה שיאסוף אותו מהגן בדיוק כמו לקראתנו. זה יוסיף על בטחונו העצמי.
*
בואו ונכיר בעובדה שהתחושות האשמה והחרדות שלנו בנוגע ליציאה לחופשה נשענות על הצורך שלנו בשליטה. אנחנו פוחדים לאבד אותה. זה טבעי ומובן, אבל לא משהו שצריך להכתיב את ההתנהלות שלנו. אני מודע להימצאותה של דרך ביניים, לצאת לחופשה עם הילד. זו אפשרות, אבל אל תתפלאו כשתמצאו את עצמכם חוזרים לאותה נקודת התחלה ממנה יצאתם. לא מסופקים, לא נינוחים, לא מחודשים ומי שירגיש את זה יותר מכם הוא הילד. אני בהחלט בעד לבלות עם הילד, אני רק נגד לתת לו להיכנס לכל פינה בחיים שלנו ובעד לדעת שלפעמים נוכחותו מיותרת.
ילד הוא חלק מהמשפחה ובאופן טבעי צרכיו זוכים לקדימות, אבל ילד אינו היחיד במשפחה. נוכחות ילד בחיינו לא אמורה לבטל אותנו ואת הצרכים שלנו. אנחנו חייבים למצוא זמן לעצמנו.
*
זה לא קל להגיע להחלטה לצאת לחופשה ולהשאיר את הילד עם קרובי משפחה. זה לא קל להיפרד ולשאת רגשות אשמה. אבל צריך לעבור את זה כדי להבין את החשיבות שבכך. כיום, כשהילדים שלי בוגרים, אני מבין כמה הצעד היה נכון, לנו ולהם.
Warning: Invalid argument supplied for foreach() in /home/madcafe1/domains/madcafe.co.il/public_html/wp-content/themes/madcafe/single.php on line 259
כל חייך אתה משקיע בילדים. מטפח, אוהב, משתטה,
או קי, באנו בברית הנישואין, נשבענו אמונים, החלפנו