האמת היא סובייקטיבית ואין משפט מוצלח מזה כדי להבין מדוע אנחנו נעלבים או חושבים על משהו "שלילי" שנאמר לנו, הרבה זמן, בין אם הוא נאמר ישירות או שאנחנו הבנו את הרמיזה "בין השורות". השאלה היא רק למה? למה זאת הצורה שהמוח שלנו (או לפחות שלי) בנוי? היום ממרום 35 שנותיי, אני כבר יודעת מי אני, מה אני ומה האיכויות שלי הן כאדם מקצועי והן כאדם פרטי.

כבר השכלתי להבין שלא כולם יאהבו אותי כמו שאני לא אוהבת את כולם, עדיין... בתחום "האישי" אני הרבה יותר מחוסנת וגם פחות פוליטיליקורקט ... החברים שלי אוהבים אותי גם בזכות  העובדה שאני אומרת את הדברים בדיוק כמו שהם. בתחום המקצועי (מלווה התפתחותית) הדברים הם שונים אך דומים, מצד אחד אני הולכת עם האמת שלי וזה מה שעושה אותי טובה בתחום בו אני עוסקת, אני לא "מוכרת" דברים שלא יקרו ועומדת מאחורי כל מילה ומצד שני אני צריכה למצוא את "שביל הזהב" בין מה שאני חושבת שצריך להיות לבין "הלקוח" שלפעמים זאת יכולה להיות גננת אצלה מתקיים חוג שבועי ולפעמים זה הורה אליו אני מגיעה לאבחון פרטי.

כשנבנים יחסי עבודה הם נבנים לאט, קרדיט צריך להרוויח. אבל לפעמים זה פשוט לא הולך, לא ברור למה.. ולפעמים צריך מפגש שניים כדי לעלות על דרך המלך.. הבעיה נוצרת כשאנחנו בתחום האפור שבו מילים לא נאמרות באופן ישיר אלא "המעשים מדברים" והמילים רק מרמזות. ואז הפירוש הסובייקטיבי שלנו (שלי) נכנס לתמונה ובונה לעצמו סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף שיכול להיות שהם בכלל לא נכונים, לא חבל? 

ואז פתאום אני קוראת ידיעה ב YNET ילד בן 12 התלונן על כאבי ראש, הלך לישון ולא התעורר והוא מת.. 

פתאום חזרתי למציאות, פתאום הבנתי מה חשוב ומה לא, פתאום הבנתי איזה כוח עצום הבאתי "למיני אירוע" שמשמעותו עדיין לא ברורה.. פתאום הדברים קיבלו פרופורציה... אבל אז פתאום הבנתי את כוחה של מילה. 

לא משנה כמה מחמאות הילדים שלכם יקבלו, הן נשכחות מהר. אתם צריכים להסביר להם מה הם שווים למה הם מסוגלים.. להגיד אתה יפה, חכם וכו' לא מחזיק להרבה זמן... הם צריכים להבין את הייחוד שלהם ואת הכשרונות שלהם. מיליון פעמים תגידו להם שאתם אוהבים אותם ופעם אחת או פעמיים תגידו משפט שלא במקומו שנועד לפגוע ולהעליב.. לצערי, בזה הם יתמקדו, את זה הם לא ישכחו, בזה הם יתעסקו בינם לבין עצמם. 

מילים אי אפשר למחוק אך בהחלט אפשר להגיד סליחה. 

חנוכה שמח

שגית