אוהב/ת פחות ילד אחד, אוהב/ת יותר אחר. יש דבר כזה???
מתכונים קלים
חגית מתיישבת מולי ואומרת לי: "אני רוצה לעבוד על הקשר שלי עם ערן. אני לא מצליחה להתחבר אליו. אני אוהבת בטירוף את שני הילדים האחרים שלי, אבל אותו- לא מצליחה. מרגישה שאני מזייפת את האהבה שלי אליו ואני בטוחה שהוא מרגיש בזה ואני רוצה לאהוב אותו כמו שאני אוהבת את שאר הילדים שלי".
אני מסתכלת עליה ומבינה אותה מעומק ליבי.
בשנים האחרונות, מאז שסיפרתי על הקושי שלי להתחבר לבן שלי, אני שומעת יותר ויותר נשים שמזדהות איתי.
לא עם כל הילדים שלנו אנחנו חווים וחוות חיבור. לא את כולם אנחנו אוהבות מהרגע הראשון (לפעמים גם ברגע העשירי זה לא קורה) ויחד עם זאת, אנחנו רוצות.
כולנו רוצות ורוצים קשר עם הילדים שלנו.
האגדה מספרת לנו שזה קורה מיד. ההתניה התרבותית שלנו גורמת לנו לצפות שזה יקרה לנו, אבל כשזה לא קורה אנחנו נשארות לבד.
הכי לבד שרק אפשר.
לא לאהוב את הילד שלך, מרגיש לנו כל כך לא לגיטימי, שאנחנו לא משתפות ולא מספרות. לא לבעלים שלנו, לא לחברות שלנו, לא למשפחה הקרובה שלנו, לא למטפלים הנפשיים שלנו והאמת היא, שזה כל כך לא לגיטימי עבורנו, שהרבה פעמים, אנחנו גם לא מספרות את זה לעצמנו (וכשאנחנו כבר כן מספרות, זה ממש ממש בשקט ומיד אנחנו מדחיקות את זה בחזרה למקום שבו לא נשמע את הסיפור כי "לא יכול להיות שאני לא אוהבת את הילד שלי").
ושנים אנחנו גדלות ומגדלות ילד בתחושה עמוקה של שקר, של "עבודה בעיניים" ושל רגשי אשמה ונקיפות מצפון.
לא לאהוב את הילד שלך זה כואב.
הילדים שלנו חשים אותנו. הם מרגישים מה באמת מתחולל בליבנו ובנפשנו ולכן, גם כשאנחנו אומרות להם שאנחנו אוהבות אותם – הם מרגישים את השקר. הם מרגישים את חוסר החיבור.
וזה כואב להם כמו שזה כואב לנו. לפעמים אפילו יותר.
תתארו לעצמכם משפחה. אמא, אבא והילדים. האמא אומרת לילדים שלה, לכל ילד בנפרד: "אני אוהבת אותך". באותו הרגע, אנרגיה מסוימת עוברת בין האמא לילד. יש באנרגיה הזאת הרבה אלמנטים: כוונה, גוון קול, טון דיבור, מחשבה, מבט בעיניים, רגש ותחושה.
כשדנה עומדת מול תמר ונועה ואומרת לכל אחת מהן "אני אוהבת אותך", שתיהן, גם תמר וגם נועה, שמות לב להבדל. יש הבדל בתשדורת- באנרגיה שעוברת. גם אם הוא דק. אצל ילדים הוא עצום ותמר "יודעת", היא מרגישה, שאמא לא אוהבת אותה כמו את נועה. אמא לא מחוברת אליה כמו שהיא מחוברת לנועה.
גם דנה יודעת את זה. וזה כואב לה.
המאמר הזה נכתב כדי שתדעי שאת לא לבד.
כדי שתדעי, שיש עוד הרבה אימהות, שכמוך, לא הצליחו להתחבר לאחד הילדים שלהן והן כולן, אנחנו כולנו, שומרות את זה בלב ובבטן.
המאמר הזה נכתב מעוד סיבה- חשוב לי שתדעי, שהתחושה הזאת של "אני לא אוהבת את הילד שלי" או "על מי אני עובדת, כשאני אומרת לו `אני אוהבת אותך` הוא הרי מרגיש בדיוק מה אני באמת מרגישה", ניתנת לשינוי.
זה תהליך, זה דורש עבודה וזה דורש לגעת במקומות כואבים. אבל התמורה- אין לה מחיר.
אני חשבתי שהקשר שלי עם הילד שלי אבוד (למרות שהוא רק בן 10), אבל ברגע שחשפתי את הפצע שלי לאור. ברגע שהודתי בו והסכמתי לעבוד עליו- השינוי היה מהיר ופלאי בעיני.
יותר אני לא מרגישה שאני מרמה, כשאני אומרת לבן שלי "אני אוהבת אותך". אני לא תוהה על מי אני עובדת כי אני לא עובדת. אני מחוברת. מחוברת לרגש שלי, מחוברת לאהבה שלי ומחוברת לבן שלי.
וגם הוא, מבפנים, יודע שאני יותר מחוברת.
איך אני יודעת שהוא יודע? אני חווה את זה בשינוי הקשר, בשינוי השיתוף ובשינוי האנרגיה שזורמת בינינו.
Warning: Invalid argument supplied for foreach() in /home/madcafe1/domains/madcafe.co.il/public_html/wp-content/themes/madcafe/single.php on line 259
כותבת עכשיו גם כאמא וגם כמי שעוסקת בהעצמת
סבתא יקרה, רק רציתי להזכיר לך, שהחופש הגדול
רגע לפני החופש (הגדול שמתקרב ובא), אנחנו מוצפים
אני מסתכלת עליו ורואה את הקושי... את הקושי
אתמול, הכנו את המשלוחים לפורים. בעלי וזהר, הבת
כשהילד שלנו במאבק כוחות איתנו זה זמן טוב
העובדה שהילדים שלנו דומים לנו מאוד
גידול ילדים אנחנו אף פעם לא יודעים אם
השבוע, בבית הספר של הילדים שלי, עוסקים בערך
חגית מתיישבת מולי ואומרת לי: "אני רוצה לעבוד
התרגיל הבא מחולק לשניים, את החלק ראשון בצעו