אתמול, הכנו את המשלוחים לפורים. 

בעלי וזהר, הבת האמצעית שלי, ישבו והכינו ברכות למשלוח המנות (הוא הכין למשלוח של עפר והיא למשלוח שלה). 

בשלב מסויים, היא אמרה לבעלי: "אני יותר מוכשרת ממך". 

כששמעתי אותה אומרת את זה שמחתי. 

בחוויית החיים שלי, ושל הרבה אנשים, אסור היה לי להיות יותר מוכשרת מההורים שלי. 

למעשה, הרגשתי שאסור לי להיות מוכשרת אפילו כמו ההורים שלי (וברוך השם, אבא שלי מאוד מוכשר). 

התחושה הזאת, שבה הכישרון נמצא אצל הורינו, ולנו, הילדים, אסור להביא אותה לידי ביטוי, נחקרה רבות (ממליצה בחום לקרוא את הספר "לכל אדם יש שביל" של ד"ר אורניה ינאי). 

זוהי תחושה סובייקטיבית לחלוטין. מעולם לא אמרו לי הוריי, שאסור לי להיות כישרונית כמותם או יותר מהם. 

זו אני שהרגשתי כך. 

אבא שלי הוא אמן – צייר מוכשר וסופר. 

בגיל 13 קפאתי והפסקתי לצייר ובשיעורי אומנות בבית הספר סרבתי לקחת חלק. 

אבל לכתוב, זה תמיד היה חזק ממני (-:. למעשה, רק בשנים האחרונות, בעקבות עבודת המודעות, שאני עושה עם עצמי, הצלחתי להשתחרר מהפחד להצליח בכתיבה יותר מאבא שלי. 

זה התחיל בקטן, במאמרים אלו, אותם אני כותבת כבר שנים והלך והתעצם עם האומץ שצברתי, כששלחתי סיפורים שלי לתחרויות סיפורים קצרים וכשפירסמתי את השירים שלי במקומון של כפר סבא. 

וזה בא לידי ביטוי היום, במוכנות שלי ובדרך שאני עושה להוציא לאור את ספר הילדים שכתבתי (שנכתב כשעדיין פחדתי (-: ). 

והכי כיף- שאבא שלי הולך איתי ומפרגן לי מאוד. 

אז למה שמחתי כשזהר אמרה "אבא, אני יותר מוכשרת ממך"?

כי ראיתי לפני ילדה, שהכשרונות של ההורים שלה לא מפחידים אותה ויותר מזה, הם מתווים לה שביל לכישרונות שלה (אם אני פרסמתי את השירים שלי במקומון בגיל 36, יתכן ששיריה יפורסמו עוד לפני שתגיע לגיל 16 (-; ). 

לשמוע את הבת שלי מעריכה את כשרונותיה וערה להם, הוביל אותי להתבונן בדרך שעברתי, ולהיות בהוקרת תודה על כך, שהיום, גם אני מודעת לכשרונות שלי ולחשיבות שלהם בחיי.