"הייתי אונס אותך ואת הדובי שלך.."

סיפור שהיה כך היה:

לקראת שבוע האינטרנט הבטוח,

ההצגה שלי "על גגות תל אביב" רצה בבתי ספר בכל הארץ.

ההצגה עוסקת בהתנהלות ראויה ובטוחה של ילדים ובני נוער במרחב הווירטואלי בכלל וברשתות החברתיות בפרט.

השבוע הצגנו באחד מבתי הספר הגדולים במרכז הארץ.

שלוש הצגות ברצף לתלמידי ז' – ט'.

 

הצגה הראשונה לתלמידי שכבת ז'.

בסופה, ניהלו הילדים דיאלוג עם השחקנית על ההבדל בין הלשנה לדיווח במקרה של חבר במצוקה, שוחחו על מה מותר ומה אסור, על התקשורת שלהם עם ההורים והצוות החינוכי ועוד.

היו כמה ילדים שבסוף ההצגה ביקשו להצטלם איתה… ככה זה בעידן האינסטוש…

 

הצגה שנייה, לתלמידי שכבת ח'.

הפעם סבב הדיון סביב השאלה "האם המצב שמוצג בהצגה יכול לקרות גם לבנים או רק לבנות?"

סיפרנו להם על דוד-אל מזרחי ז"ל, נער בן 15 שעבר התעללות בבית הספר וברשת החברתית (פייסבוק).

הנער הזה בחר לשים קץ לחייו.

הוא תלה את עצמו בחדר הארונות שלו… אחותו מצאה אותו…

אין מגדר לאלימות.

הצוות החמיא לי על ההצגה והילדים ניגשו לירדן.

 

ירדן מרקוס.

השחקנית המופלאה שלי שעולה עם ההצגה הזאת כבר 230 פעם. 230.

נותנת את נשמתה בהצגה ואת חכמתה בדיון שלאחריה.

פנומנאלית.

 

הצגה שלישית. תלמידי שכבת ט' נכנסים לאודיטוריום.

מורה מנסה לומר כמה מילים, אין הקשבה.

חושך.

המוסיקה מתחילה.

תאורה נדלקת.

ירדן נכנסת לבמה. עדין לא פתחה את פיה..

"וואיי איזה ציצי!" – צועק נער מהקהל וצעקתו גוררת גל של צחוק.

אני, בשולחן הסאונד, קופאת במקום.

ירדן לא מגיבה.

ממשיכה את ההצגה כאילו כלום.

מסך הפייסבוק עולה על הבמה, תמונת פרופיל של מיה ספיר (הדמות אותה משחקת ירדן)

"שווה פדופיל זאתי.." צועק נער נוסף. צחוקים.

"אני גם בלי להיות פדופיל הייתי…"

הוא לא סיים את המשפט כי המחנכת שלו העירה לו. העירה…

הוא לא נשאר חייב ואמר למחנכת "אותך גם עם מקל של מטאטא לא הייתי…" גל נוסף של צחוק.

ירדן על הבמה. ממשיכה כאילו כלום.

דיאלוג ראשון בין הדמות הוירטואלית לדמות שירדן משחקת.

"פחחח איזה הומו.. בטח ישב על המיקרופון בהקלטה.." שואגת נערה אחת וכל החברות שלה צוחקות איתה.

הסאונד מן שלי נדרך. הוא לא מאמין למה שהוא שומע.

סצנה חדשה על הבמה.

ירדן נשכבת על המיטה ומחבקת את פו הדב.

"הייתי אונס אותך ואת הדובי שלך!" צועק הנער ממקודם (ההוא שהמורה העירה לו..)

"יאללה מתלהבת זאתי.. כולה שחקנית.."

"וואי באמת יש לה ציצי גדול.. יותר משלך.."

"פחח.. היית מתה!"

"הלוואי שיראו את הפדופיל אונס אותה" כן… זה בהחלט היה אחד המשפטים היותר מצחיקים….

 

————

230 הצגות. 230.

המלצה של משרד החינוך.

עשרות אנשי חינוך, מנהלים, מפקחים, יועצים, פסיכולוגים, הורים, תלמידים ואפילו ראש עיר…

כולם ממליצים פה אחד.

על ההצגה, על ירדן, על המסרים החינוכיים והערכיים..

—————-

 

מונולוג אחרון.

סרטון קצר שמסיים את ההצגה.

קרדיטים.

האור נדלק באולם.

ברור לי שאת הדיון הפעם אני מנהלת.

אני מתחילה לרדת במדרגות לכיוון הבמה.

מאחורי קריאות: "וואי איזה דבה… מה זה הדבר הזה… רק שלא תשבור את הבמה…"

ירדן יוצאת מאחורי הקלעים ונעמדת במרכז הבמה.

היא רואה אותי ואני אותה.

אנחנו לא צריכות לדבר.

מבינות אחת את השנייה במבטים.

היא מסתכלת לקהל בעיניים:

לפני שאני שחקנית, אני אדם. בדיוק כמוכם.

יש לי רגשות.

שמעתי כל מילה שאתם אמרתם.

כל מילה.

את המילים שלכם אני אקח איתי, אני כבר אדע להתמודד איתן.

אבל מה קורה כשאתם מדברים ככה לילדים בגיל שלכם?!

אין טעם לדבר אתכם על התנהגות ברשת, אם אתם מעיזים להתנהג ככה בעולם האמיתי.

אתם עשיתם הכל כדי לפגוע בי. לפגוע בי באופן אישי.

אתם בכלל לא מכירים אותי.

הם שתקו.

אפילו את הנשימות שלהם לא שמענו.

הצגתי את עצמי.

אמרתי שאם היה לי שקל על כל פעם שמישהו זרק לי הערה על המראה שלי, הייתי אישה עשירה מאוד.

שאלתי אם מישהו מהם מוכן לעלות לדקה אחת לבמה ולעבור את מה שירדן עברה ב 40 הדקות האחרונות.

שאלתי אותם מהיכן החוצפה והתעוזה שלהם לדבר ככה.

אם אתם מדברים כך במציאות, אני בכלל לא רוצה לדמיין כמה רוע נשפך מכם ברשתות החברתיות.

הרי אין כאן אחד באולם, תלמידים, מורים, שחקנים שלא פגעו בו פעם. אף אחד לא חסין.

אבל כזה רוע?!

אין לי עניין להמשיך את הדיון אתכם, אמרתי.

שיהיו לכם חיים נפלאים. תודה רבה.

השקט נמשך…

מורה אחת בקשה ממני להצביע על הילדים שצעקו. סירבתי.

לא היה לי עניין להלבין את פניהם.

היה לנו כבר מספיק מזה בשעה האחרונה.

אמרתי שאני מוכנה לומר למורים מי הילדים רק אחרי שהתלמידים יצאו מהאודיטוריום.

המורה אמרה בשקט לעלות לכיתות.

הם קמו בדממה ויצאו.

ירדן נכנסה מאחורי הקלעים.

רציתי לגשת אליה אבל כל הצוות נגש אלי.

כולל היועצת.

היא התנצלה בשם הילדים.

המורות החמיאו להצגה בכלל ולירדן בפרט.

אין לי ספק שהן התכוונו לכל מילה.

רציתי לחבק את ירדן. לראות שהיא בסדר.

רק כשכל הילדים יצאו, היא יצאה מאחורי הקלעים וכל הצוות ניגש אליה.

עטפו אותה במילים חמות, מפרגות ומתנצלות.

הכאב היה שם.

הכאב של ירדן, שלי, של הצוות החינוכי שלא מסוגל או אולי פוחד להשתלט על קבוצה קטנה של נערים ונערות נטולי חינוך ודרך ארץ.

 

הצוות שלי פרק את הציוד בדממה.

כל אחד היה מכונס בעצמו, עם המחשבות, הזיכרונות המסקנות..

 

ירדני נגשה אלי לחיבוק גדול כמו אחרי כל הצגה.

הבנו שתינו שהיום העברנו את אחד השיעורים הגדולים ביותר.

שיעור מציאותי, אנושי ונוקב.

אולי הצלחנו להזיז להם.

אולי.

____________

ליאת תבורי, מומחית לילדים ונוער, מתבגרים