כבר שבועיים של אזעקות, ואולי יותר, מי סופר, ואני על איילון בצד הדרך נשכבת על הרצפה עד שתיגמר האזעקה, חשתי זאת בעוצמה. את העלבון הצורב. העלבון להיות חשופה מידי יום לאלימות של טילים ולהמשיך בשגרה כאילו כלום לא קרה.

העלבון הזה מוכר לי לא מהיום. לא צריך הורים מכים כדי להרגיש אותו. מספיקה הערה ביקורתית ומעליבה, או מבט שמשפיל ומוחק את הקיום. מספיק גם איום כזה של דרך אגב, "אם לא תעשה את מה שאני אומרת לך, לא תקבל…..".

מי שלא חווה רגעים שכאלו בילדותו, שירים יד.

המלחמה מעצימה את התחושה הזאת ולכן האלימות, הנקמנות השנאה והרצון להחזיר בכל מחיר אם אפשר כל כך מתוקה. להורים שלנו לא ממש יכולנו להחזיר, או לפחות אני לא. את הנקמנות והשנאה והאלימות הפניתי כלפי עצמי במשך שנים רבות.

יש ילדים שיעשו כמוני, יש ילדים שיפנו את העלבון החוצה ויפגעו באחרים, ויש ילדים שפשוט יהיו מנותקים, מעופפים, לא קיימים.

זה לא נורמלי לחיות ככה, כמו שאנחנו חיים. נכנסים לרגע לממד, ויוצאים להמשיך לבשל את החביתה. ובכל זאת אנחנו עושים את זה וממשיכים. בדיוק כמו הילד שבבוקר אביו העליב אותו או אמו נתנה לו סטירה והוא חוזר מהגן כדי לשבת להם על הברכיים ולאכול ארוחת צהריים.

כן, אני יודעת, לא קל לקרוא את זה עכשיו. אבל זה ממש הכרחי לכתוב את זה עכשיו. עכשיו כשכולנו, כל ההורים שחווים בשבועות האחרונים איך זה מרגיש, העלבון וחוסר האונים. ההשפלה וגם התמהון כיצד אנחנו נותנים לזה לקרות.

אז כמו שזה נוגע בי, ובך, זה בדיוק הזמן לראות את האמת לאמיתה, שכך מרגישים הילדים שלנו, כשאנחנו מצפים מהם להמשיך ביומיום עם איומים והערות פוגעות. וזה יכול להיות גם מהמורה או הגננת או ילדים אחרים מהכיתה. זה יכול להגיע מסרט אלים או משחק מחשב שמעליב חזרה אם אתה מפסיד לשחקן.

אותי זה מטלטל בחוזקה. ומעצים בי את ההבנה והחשיבות שמה שלפחות כן נשלט בידי בתקופה זו, בה אין שליטה כמעט על דבר, זה איך אביט, אדבר ואגע בבת שלי. עם הכי כבוד שאני יכולה לגייס, גם ברגעים הכי קשים ומאתגרים של ההורות. וגם אם ברגע זה אני לא רואה איך יהיה שלום עוד בחיי, התקווה היא בלהשאיר אחרי ילד או ילדה שרוכשים כבוד ואהבה לעצמם ולסביבה. 

קרא עוד על ילדים והמצב הבטחוני >>

___________________________________

מירב שרייבר, טיפול רגשי בהבעה ויצירה לילדים, מתבגרים ומבוגרים