הורים רבים שואלים אותי אם לכעוס על הילד כאשר הוא מפספס ומתארים מצבים כגון "הרגע היינו על הסיר ולא עשית כלום ועכשיו אתה עושה על השטיח ?" או "אמרתי לך להגיד לי כשיש לך קקי אז למה אמרת לי שאין לך ואז עשית בתחתונים ?". כעס ורצון להעניש נובעים מתסכול של ההורים כאשר הילד עושה אחרת משביקשנו ואיננו עומד בציפיות שלנו. אנחנו לא רוצים לתלות את ההתקדמות של הילד בתהליך הגמילה ברמת הכעס של אימא ואבא. התגובות לפספוסים צריכות לכלול הכוונה ברורה ועידוד. כשמראים לילד את החלופות הנעימות לחיתולים נפולים, לא נוחים ולפעמים מסריחים, ומעודדים אותו להצליח, הוא יבין מהר את היתרונות שבעשיית הצרכים בשירותים. הילד צריך להבין שעשיית הצרכים בשירותים מועילה קודם כל לו. שיתוף הפעולה שלו יהיה איטי יותר אם ההורים יתנהגו כאילו כל העניין מועיל בעיקר להם. גישה ההכוונה והעידוד מכבדת את תבונתו ויכולותיו של הילד.

כשאתם מחליפים לילד בגדים רטובים או מנקים פספוס מהרצפה/שטיח/ספה היו נינוחים. אל תעשו מזה עניין. תגידו לילד "עכשיו עשית פיפי בתחתונים, בפעם הבאה אתה תצליח. עכשיו בוא ננקה ביחד". זכרו להיות רגועים והגיבו ללא דרמה. "עשית קקי בתחתונים. בוא נוריד אותם ותזרוק את הקקי לאסלה. בפעם הבאה תעשה בסיר ותזרוק לאסלה". היו בטוחים בהצלחתכם, שדרו את תחושת הוודאות החוצה והיו מחויבים. לא משנה כמה פספוסים, התמידו עם הילד עד להשלמת התהליך. אל תחזרו אחורה. ודבר אחרון, לילד אין באמת תשובה טובה לשאלה למה הוא פספס. הוא נמצא בתהליך למידה והוא מפספס, זה חלק בלתי נמנע מהעניין.

Make love, not war.

בקרו אותי בעמוד שלי: https://www.facebook.com/orit.yeutz.gil.rach?ref=bookmarks

אורית.