אנחנו עסוקים בעבודה, עם המשפחה, עם חברים ורק מחכים כבר לרגע הזה שנהיה קצת לבד ויהיה לנו זמן לעצמינו, זמן של שקט או מנוחה, זמן לעשות משהו שאפשר רק לבד – לחשוב, לקרוא, לכתוב או סתם לראות מה יבוא באותו רגע. ואז מגיע הרגע ונופלת עלינו מועקה משתקת, תחושת בדידות וריקנות שממש חונקת אותנו ומוציאה כל חשק והנאה. אנחנו שואלים את עצמינו למה? ומה קרה? בפעם האחרונה כשהיינו לבד התרפקנו על כל דקה וכמה חיכינו לזה שוב.

הרבה פעמים ממש נתבייש בזה ונרגיש שבאמת טוב שאנחנו לבד עם התחושות האלה, כדי לא להכביד על אף אחד. חלקינו נברח מהר למפגש חברתי, גם אם זה לא בדיוק החברה שהיינו בוחרים לעצמינו –העיקר לא להרגיש את תהום הבדידות שנפלנו לתוכה. חלקינו נתחיל להתעסק בחשבונות ישנים או ברחמים עצמיים. חלקינו פשוט נשאב לשקט משתק.

תחושת בדידות יכולה להופיע גם כשאנחנו מוקפים באנשים. פתאום נרגיש לא שייכים, שאף אחד לא באמת רואה אותנו – את האני האמיתי שלנו.

ומכאן שתחושת הבדידות אינה קשורה דווקא למצב של להיות לבד. הרי אנחנו לא באמת לבד בעולם. יש המון אנשים בעולם ואם רק נרצה נוכל ליצור קשר. תחושת בדידות קשורה לחוויות בעבר שלנו, לזמנים בהם באמת היינו לא שייכים, חווינו ניכור או דחייה ונשארנו עם זה לבד. בין אם זה היה מבן משפחה או מחברים בכיתה. אם מזככים את זה לדבר הכי בסיסי שיושב שם בתחתית התהום אנחנו מגיעים לכאב ולפחד שחווינו ולא היה שם מישהו שיהיה איתנו – כי היו עסוקים, כי היה להם קשה להתמודד עם זה בעצמם, כי רצו שנהיה כבר בסדר. לפעמים אפילו לא סיפרנו כי לא רצינו להכביד או התביישנו. והיום אנחנו ממשיכים לשחזר את אותה חוויה מוכרת של בדידות לא מובנת שוב ושוב.

אז מה עושים?

אני יודעת שזה לא נעים, אבל הדרך היחידה להתחיל להתמודד עם התחושה הזאת היא להפסיק לברוח ממנה. להסכים להגיע לתחתית התהום ולגעת בדבר הזה שכ"כ מפחיד אותנו כבר שנים. ברוב המקרים נגלה שהמפלצת שגידלנו שם לא כ"כ מסוכנת כמו שחשבנו. נרגיש הקלה בזה שסוף סוף הפסקנו לברוח ומתוך הכאב שנפגוש נתחיל להתרחב. יהיה יותר קל לדעת אם באמת חסר לנו מגע אנושי, תקשורת מסוג מסוים או שכרגע אנחנו חוגגים את הזמן לבד.

בעבודה שלי אני פוגשת הרבה אנשים שרוצים להפסיק את הבדידות ואנחנו מגלים ביחד איך החוויה הזאת מופיעה בגוף שלהם באופן אוטומטי. היכולת ליצור בידוד בגוף (Isolation שמשמר את הבדידות) היא מאוד חזקה: הנשימה לחזה נעלמת (שם הכי כואב – בלב), העור נאטם, החושים נסגרים וכל הרצונות החלומות והצרכים נעלמים. העולם מסביב נעלם גם הוא. והאנשים הקרובים שכן רואים אותם נעלמים מהתודעה. באופן פרדוכסלי, בתוך החוויה הזאת אנשים הכי רוצים שיעזבו אותם בשקט אבל גם הכי רוצים שמישהו יחבק אותם ויוציא אותם מהמצב הזה. זה תמיד נוגע ללב ומרגש ללמד מישהו לשבור את הבידוד הזה, לקבל עליו שליטה, לנשום גדול ולהתרחב, להרגיש את הכאב ולהיפתח לעולם מחדש מתוך מה שיש. לאפשר לאנשים לראות אותם עם הכאב שלהם, לאפשר קרבה ולהיות שקטים יותר בפעם הבאה כשכואב.

אחת המוטיבציות הגדולות שאני מוצאת בעבודה עם הורים הוא הרצון שלהם לא להעביר לילדים שלהם חוויה דומה. ילדים סופגים מכם אוירה ודרך התמודדות גם אם במילים שלכם אתם ממש משתדלים להעביר להם משהו אחר. לכן רווח שלכם הוא רווח שלהם!