אנחנו מגיעות אל הלידה יחד עם הנערות והילדות שהיינו פעם, מעבר לפינה. שלובות זרועות אנו צועדות: האישה, הנערה והילדה שהיינו לעבר האופק המפחיד והבלתי נודע, יחד עם כל מערך הערכים, האמונות והדפוסים שסיגלנו לעצמנו, וגם אלה שעברו אלינו בירושה מימים ימימה. לא מן הנמנע שאם היינו בעברנו ילדות או נערות שמרחבן המוגן הנו קדושת ההסתרה והחבאת הקושי, כך יהיה גם לאחר הלידה, בוודאי כשאנחנו גדלות בתרבות שמקדשת את הגבורה, האומץ והשמחה למראית עין. אנחנו מכבסות הררי כביסה-חיצונית ופנימית, ונקברות במחוזות האוטומט.

המרחב המוגן שבנינו לאורך כל חיינו נשבר בבת אחת, ובמקרים רבים- ללא הכנה מוקדמת.

אנחנו חוששות שמה שיש לנו לומר ימוטט את העולם ואותנו במידה ונשתף. אנחנו מרגישות אשמות, מלקות את עצמנו על תחושותינו בחדרי חדרים ומרגישות לבד, מתבוססות בביצת הייאוש ולעתים טובעות בה.

לא מגיע לנו לטבוע.

אני טוענת שהמרחב המוגן האמיתי שלנו כנשים לאחר הלידה נמצא, בין השאר, בכוח הקהילה והשיתוף, אותו הכוח שהיה שזור באופן טבעי וכה נכון בחיי תרבויות עתיקות.

שם מחלחלת בנו ההבנה שאנחנו לא לבד בתחושות הללו, שאנחנו מכבסות כביסה הדומה מאוד לזו של אחרות, שהקושי שלנו לאחר הלידה לגיטימי ככל רגש אחר שיעלה. אנחנו מבינות שרוב הנשים חוות קושי רגשי לאחר הלידה, ושחוויה כזו הנה כמעט בלתי נמנעת במציאות שבה קערת חיינו נהפכת על-פיה לחלוטין.

איך לא נחוש קושי כשקורה אירוע המטלטל את הגוף והנפש בעוצמות כה גדולות, כשמתרחשת טראומה שכזו לגוף ולנפש?

אני מזמינה אתכן, נשים לאחר הלידה שחוות קושי או מועקה, לשתף בתחושותיכן גורם אחד לפחות נטול שיפוטיות שבו אתן בוטחות. הוא יכול להיות אנושי או וירטואלי, מוכר או זר, בעילום שם או בשמכם המלא, ומאמינה שתחושו את הלב מתרחב ואת המרחב המוגן מתגמש ומעמיק.