מהרגע בו בחרנו להביא ילד לעולם, אנו מבינים שנעבור יחד עימו תהליכים רבים.
מה עושים כאשר הילד בוכה ולא רוצה לעזוב אותנו ואנו ממהרים לעבודה, לפגישה או סתם ליום פינוק עם חבר/ה?
איך הופכים את הפרידה למשהו נעים המלווה בחיוך והפרחת נשיקה, או אפילו לפנים עצובות, אך לא פרידה כואבת ועצובה?

פעמים רבות אני נשאלת בסדנאות ובכלל במפגשים שונים עם הורים, מה עושים כשיש לילד שלי חרדת נטישה?
אז בואו נתחיל מהשאלה – מהי חרדת נטישה?
לפי ההגדרה המילונית, בהקשר של תינוקות וילדים: "חרדת נטישה או חרדת פרידה היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש חרדה קיצונית הנובעת מפרידה של הפרט ממושא הקשר הרגשי וההתקשרות שלו (לדוגמה: בית, חפץ, או אדם כלשהו כמו אב, אם, אהוב או בן/בת זוג).
חרדה זו שכיחה מאוד בקרב תינוקות וילדים צעירים, ומהווה חלק מהתפתחותם התקינה."

אם כן, כולנו יכולים לנשום עמוק ולהבין שזה משהו טבעי שעובר על מרבית התינוקות והילדים והינו שלב תקין בהתפתחות.
כמעט בקרב כל התינוקות, נראה, בעוצמה כזו או אחרת, את חרדת הנטישה אשר מתפתחת בסביבות גיל 8-10 חודשים ושיאה סביב גיל שנה.

איך נדע שלתינוק/לפעוט שלנו יש חרדת נטישה?

בדרך כלל נראה שינוי (קיצוני) במצב הרוח ובהתנהגות בעת הפרידה מאיתנו (בכי, התקף זעם, היצמדות גופנית וכיוב'). תיתכן חרדת נטישה שתתבטא דווקא במהופך, דרך אדישות אשר יכולה להתבטא בקשיי אכילה, שינה וכיוב'.

חרדת הנטישה מופיעה בד"כ עם הופעת חרדת הזרים אך לא בהכרח!
ומדוע חשוב שהתינוק יחווה את חרדת הנטישה, ברמה כזו או אחרת? מכיוון שזהו שלב חשוב בהתפתחות הרגשית והשכלית.
ברמה הרגשית, חרדת הנטישה היא הסימן להתפתחות קשר עמוק של התינוק/הפעוט לדמויות שמטפלות בו (בדרך כלל זה יהיה בעיקר לאמא), להתפתחות צורך בריא בקשרים אנושיים אינטימיים ולהעדפת סביבה אנושית הנותנת תחושה של בטחון.

בתחילת חייו של התינוק, הוא תלוי בדמות המטפלת, תרתי משמע (פיזית ונפשית). כאשר התינוק מתחיל לנוע באופן עצמאי, הוא מתחיל להתנתק מהדמות המטפלת מרצונו ומפתח את העצמי שלו, את גבולותיו.
חרדת הנטישה מצביעה על כך שהתינוק אכן מבין שאינו צמוד לדמות המטפלת, שהוא נפרד ממנה והמשמעות של ההבנה הזו היא שהוא לא לבד בעולם (יש דמויות נוספות ורבות) והדמות המטפלת הופכת להיות משמעותית הרבה יותר עבורו ברמת הביטחון שלו בעולם.

ברמה השכלית, חרדת הנטישה מתפתחת כאשר יש לתינוק/לפעוט את היכולת (יכולת קוגניטיבית) להבחין בין המוכר והזר, בין הקיים לנעלם והיכולת לזכור חוויות של פרידה, בין אם נעימות ובין אם לא, אך אין עדיין ביכולתו להבין מבחינה רגשית ושכלית כי הדמות המטפלת הולכת ועוד מעט תחזור (קביעות אובייקט – כמו שפיאז'ה תיאר – זו היכולת להבין שמה שהעין לא רואה עדיין יכול להיות קיים).
היעלמות הדמות המטפלת בחוויה של התינוק/הפעוט היא טוטאלית ומתוך כך נחווה חוסר האונים שלו. כאשר הוא צובר הרבה חוויות טובות וחיוביות, בהן הדמות המטפלת הולכת וחוזרת (בדרך כלל בשנה השנייה לחייו) מתפתחת היכולת לקבל את הפרידה בצורה טובה ו"נרגעת" חרדת הנטישה.
עוצמת החרדה משתנה מתינוק/פעוט האחד לשני ותלויה בגורמים שונים: גורמים מולדים, איכות האינטראקציה בין האם לתינוק ועוד.

בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מסבה את תשומת לב ההורים לשני דברים חשובים:
1. חרדה בעוצמה מאוד חזקה, לדוגמא בכי בפרידה, במשך כל היום, כאשר אף דמות לא מצליחה להרגיע וגם בחזרה של ההורה אין רגיעה – סביר שההיקשרות לאם (או לדמות המטפלת) עמוקה וחזקה מאוד ומתוך כך אני ממליצה להיעזר בדמות חיצונית שתנחה אתכם מה לעשות.
2. חרדה סמויה היכולה להתבטא באדישות, היעדר מוחלט של צער בפרידה, התעלמות והימנעות מהאם/הדמות המטפלת בשובה וכיוב'. למרות שלנו כהורים זה יכול להיתפס כ"קל" יותר, גם כאן התגובה יכולה להצביע על התקשרות חרדה או אמביוולנטיות, שראויה להתייחסות.
3. נקודה נוספת שאני מוצאת שקשורה יותר ויותר ואף מעצימה פעמים רבות את חרדת הנטישה, היא הזדהות ייתר של ההורה עם התינוק/הפעוט. אם אנו כהורים סבלנו מחוסר בטחון וחרדת נטישה, אנו נוטים להבין יותר מדי את התינוק/הפעוט שלנו ומתוך כך דווקא להקשות עליו עוד יותר וזאת מתוך הרצון לשמור עליו ו"להרגיע" את רגשות האשמה שלנו. המשמעות היא שפעמים רבות אנו לא מאפשרים לדמויות נוספות להימצא עם התינוק/הפעוט והוא אינו לומד כיצד להיפרד מאיתנו ואז כאשר אנו חייבים להיפרד הוא אינו יודע כיצד להתמודד עם המצב ונכנס למצוקה אמיתית.

אם כן, אני ממליצה כבר מגיל צעיר להיפרד מהתינוק לכמה שעות (טוב גם לנו ההורים קצת זמן לעצמנו).
חשוב לזכור כי ישנן סיטואציות שונות אשר יכולות להעצים את חרדת הנטישה כגון: כניסת אח/אחות חדשה למשפחה, גן, מוות (גם של בעל חיים), מחלה, עייפות, מעבר דירה…

אז מה עושים עם חרדת נטישה?

1. ראשית ואולי החשוב מכל – אנחנו ההורים צריכים לזכור שזהו שלב חשוב בהתפתחות אשר מסמן עבורנו התפתחות רגשית, שכלית ותקשורתית של התינוק/הפעוט שלנו עם הסביבה.

2. נתמוך בתינוק/פעוט שלנו ונעביר לו את התחושה כי הבכי בפרידה הוא דבר טבעי וחולף וכי אנחנו נמצאים איתו גם כשאיננו לידו וכי אנו חוזרים.

3. מאוד חשוב!!! לא להיעלם!!!!
נכין את התינוק/הפעוט לפרידה, נדבר איתו (בטון רגוע ומרגיע).
יש לחשוב על טקס פרידה שמתאים לשניכם ולחזור עליו כל פעם מחדש (טקס קצר המסביר לאן הולכים ומתי חוזרים, לא דרמטי ועצוב…).
כאשר מכניסים את התינוק/הפעוט למסגרת חדשה (גן/בייביסיטר…) לעשות עבודת הכנה, כלומר ללכת איתו, להכיר לו את הדמויות/המקום ורק לאחר מכן להשאירו לבד.

4. ובבית ביחד אפשר לשחק קצת יחד במשחקים אשר יחדדו את כל מה שקראתם עד כאן:
• לכסות חפצים בבד ולגלות אותם
• לשחק משחקי קוקו עם הידיים
• מחבואים
• להשאיר אותם לשחק לבדם בחדר כאשר אתם במטבח…

זכרו – זהו שלב חשוב בהתפתחות וכל תינוק/פעוט עובר אותו בצורה שונה, לכן גם כאן אבקש לא לעשות השוואות – כל תינוק/פעוט הוא יחיד ומיוחד ומגיב בצורה שונה מהאחר