מאז שהתחילה המלחמה לא הצלחתי לכתוב. אני בעיקר קוראת: כתבות, דעות, תגובות, הסתות, פרופוגנדה של כל הצדדים, עצות וגילויי לב; לעיתים מחממי לב ולעיתים קורעי לב. אני כבר לא יודעת אם האיום על חיינו הוא משהו חיצוני שתמיד יהיה או משהו שכל הסכסוך המורכב הזה שנולדנו לתוכו גורם לנו להצדיק את תפיסת עולמינו כלאום ולשמר את המצב, לחזור על אותם דפוסים ואותן תגובות בלי להצליח לראות אופציה אחרת. לא יודעת אם לכוחות גדולים יותר (כמו תעשיית הנשק, תעשיית התרופות, פוליטיקאים מושחתים ואינטרסנטים)  יש אינטרס לשמר ולטפח את המצב הקיים או שבאמת כל מי שנולד יהודי נולד לגורל של סכנת השמדה.

הסיבה שעד עכשיו לא כתבתי כלום היא כי נגמרו לי המילים. הפחד, הכאב, השנאה כל כך אינטנסיביים שכל ניסיון שלי להסביר, לגבש עמדה, לנסות להבין מה נכון ולמי להאמין מכל המידע הזה עלו בתוהו. כל ניסיון להסתדר עם מה שקורה לספר לעצמי סיפור שיניח את דעתי הוא מלחמה אבודה, נגד עצמי, נגד המציאות והחוויה שהיא מעירה. הראש לבד – ההיגיון, לא יעזור פה.  

מילים יכולות לבלבל, להכאיב, להרוס ויחד עם זאת גם לגעת ולבנות. אבל יש רגעים בהם גם יכולת מילולית מחוננת וכושר ביטוי מבריק לא מצליחים לתפוס את גודל החוויה, לא מצליחים לעשות סדר בכאוס. לא מפחיתים מהכאב ולא מרגיעים את הפחד.

ברגעים שהמילים שלי מחווירות הגוף שלי גדל. אני מוצאת את עצמי נושמת הרבה בתקופה האחרונה, נותנת לדמעות לזלוג ומרחיבה את החזה כדי להרגיש את הכאב בלב בלי להיחנק איתו. נותנת ללב שלי לדהור עם הפחד, לרגליים לרוץ מהר ולחושים להתחדד. אני שמה לב הרבה יותר לסביבה שלי, למתי משהו נגמר ואני מספיק שקטה לחזור לשגרה ומתי אני צריכה לשנות תוכניות כי הפחד מונע ממני לעשות משהו שתכננתי. אני שמה לב לאווירה ברחוב, למצב רוח של האנשים ולרווחתם של היקרים לי.

 בין קריאת כתבה לאזעקה אני מלמדת אנשים להכיל את הפחד והכאב שהם חווים כדי להשיג עוד רגע של שקט, כדי לא לאבד את האנושיות שלהם ולא להיחלש ממה שקורה פה. כדי להיות פחות עסוקים במי צודק ויותר מסוגלים פשוט לחוות את מה שיש. לשים לב לצרכים ולרצון שלהם ושל הסובבים אותם ולהרחיב את תשומת הלב שלהם במקום להתכווץ ולצמצם אותה.

אני חושבת על הילדים שגדלים פה וגם על אלה שגדלים בעזה לתוך מציאות כל כך קשה אינטנסיבית ומורכבת ועם כל כך הרבה מידע מבלבל והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא איך מגדלים את הדור הזה להיות שפוי, בריא וכזה שבעד צמיחה כבוד וחיים לכל היצורים על הפלנטה הזאת ונגד הרס ושנאת האחר. איך עם כל הדריכות הזאת הם יצליחו להיות בני אדם רגועים, פחות מתגוננים ופחות תוקפניים. נראה כמו משימה בלתי אפשרית לא?

אין לי מתכון או פתרון. אבל ברור לי שחלק גדול מזה אינו טמון במילים, במה נגיד אלא במי ואיך נהיה. במה הם יחוו מאתנו. הרבה יותר מפחיד כשאין לנו תשובות ברורות לתת להם אבל, אז יש לנו ליטוף, חיוך וחיבוק. לתת כבוד ומקום לחוסר ידיעה שלנו, לפחד ולכאב שיש עכשיו יאפשרו להם לתת מקום לשלהם גם אם הם לא מבינים מה קורה.

______________

נועה אבירי, שיטת גרינברג, שינוי דפוסים דרך הגוף

קרא עוד על ילדים והמצב הבטחוני