ילדים מיוחדים במסגרות רגילות: 

ילדים מיוחדים רבים משולבים כיום במסגרות רגילות. יש לכך יתרונות רבים, אולם השילוב מציף גם קשיים רבים עבור הילד המשולב. אחד הקשיים הגדולים ביותר, הוא האופן בו קבוצת הילדים המשלבת, מקבלת אליה את הילד המיוחד באופן מיטבי ומקבלת אותו ללא מורא ואף כשווה בין שווים. (אפשרי?!). כמי שעבדה שנים רבות כמורת שילוב ללקויי ראייה ועיוורים בבתי ספר רגילים, אני מאמינה ויודעת כי ככל שצוות המורים משוחח עם התלמידים על הלקות, על הקשיים, על ההתמודדות, ככל שמאפשרים לילדים ה"רגילים" להיכנס לנעליים של הילד המיוחד, כך הם פחות יחששו ממנו ויותר יקבלו אותו כאחד מהם. הרי הפחד ממנו, מהלקות שלו, הוא שמרתיע.

למה הכוונה בשילוב הילד המיוחד?

איך ניתן לשלבו ולפעול לקירבה ולהסברה נכונה? על בית הספר "לחגוג את החריגות", פשוטו כמשמעו. לשוחח עליה בכל הזדמנות שיש, לא מתוך רחמים, אלא מתוך הקניית ידע. על בית הספר לערוך בכל הזדמנות סימולציות בהן ניתנת הזדמנות לילדים לחוות את מה שהילד מרגיש.

בהקשר זה המושג "קבלת השונה" היא איננה נכונה, יש בה מן ההתנשאות מעל הילד המיוחד, יש לשנות את המושג ל"דיאלוג עם האחר" שכן ככל שנכיר את האחר ונכיר את עולמו המיוחד כך פחות נחשוש ממנו ויותר נרצה להתקרב אליו ולא מתוך רחמים אלא מתוך רצון אמיתי להכיר אותו.

אני מאמינה כי אם זה מתאפשר יש לעודד את התלמיד לחשוף בפני חבריו את עולמו המיוחד, את האמצעים המיוחדים לו לשילוב מיטבי ושוב מתוך אמונה שכך החברים פחות יחששו ממנו יותר ירצו להתקרב אליו.