כתב/ה: מיכל יערון – "לעוף": פסיכולוגיית ספורט מתקדמת

כפסיכולוגית של הספורט, במשך שנים ארוכות, לא אחת שמעתי משפטים של הורים הקשורים להחלטות ילדיהם כגון: "הוא לא יחליט אם לעזוב את הספורט", "אנחנו לא נחליט בשבילו, זו החלטה שלו", "הוא יעשה מה שטוב לו, אנחנו מאחוריו", "היא יודעת מה טוב לה ואם לא, אז שתתחרט".

שאלות ההורים מציגות התלבטות חזקה של הורים רבים, סביב השאלה: על מי מוטלת אחריות קבלת ההחלטות הקשורה בילדיהם. ובכן, מי צריך לקבל החלטה לגבי דברים הקשורים לילדינו, אנחנו או הם? מתי נכון לתת לילד להחליט לבד ומתי צריך לקבוע ולהחליט עבורו? האם יש אמת אחת או לא?

על מנת להקל על ההתלבטות בשאלה זו, אני רוצה להציע שני כללים. אלו כללים רחבים, אך יקלו עליכם להתמודד עם מאבקים מיותרים ביניכם ומול ילדיכם וילדותיכם:

כלל ראשון: 

האם הילד יכול "לשלם" את מחיר הטעות?

בכל החלטה יש סיכון. על המחליט לדעת, שיש יותר מתוצאה אחת להחלטתו. התוצאה הלא רצויה או "המחיר" עלולים להיות "יקרים" מידי עבור הילד והוא לא יוכל להכיל את משמעות התוצאה ואת מחירה. 

לדוגמא: אם נער בן 12 רוצה ביום ששי, לפני אימון בוקר חשוב, לצאת לבלות. רב הסיכויים שיהיה עייף למחרת והדבר יפגע ברמת האימון שלו. מי צריך להחליט אם הנער יצא לבילוי או לא? קרוב לודאי שאת המחיר ישלם הנער, יחוש רע, יתבאס אפילו ולהבא ילמד שכדאי ללכת לישון מוקדם. זהו מחיר הגיוני "לשלם" ואף מלמד. כלומר יש כאן קשר ישיר בין החלטה ובין תוצאה שמחירה הוא סביר, מפני הנער יקח באחריותו.

לחילופין, אם יבוא אותו נער ויאמר שהוא רוצה לעזוב את בית הספר כי אין לו מספיק זמן לאימונים וכי הוא עייף, או אז על ההורים לקבל את ההחלטה, משום שמחירה יקר מידי עבורו ואין הוא יכול להבין את השלכות המעשה. הקשר בין הארוע לבין התוצאה הוא "רחוק" והנער לא ילמד מכך בו ברגע.

כלל שני: 

הצורך שלנו לקבל את ההחלטה עבור הנער/ה, את מי זה משרת, אותנו או אותם?

אם הנער/ה לא רוצה להתנצל בפני המאמן על איחור או על יחס לא מכובד, העובדה שאנו לוחצים עליו לעשות זאת היא כי אנו רוצים להגן עליו מפני הסנקציות שהוא יחטוף או שאנו רוצים שיעשה זאת כי לא נעים לנו ואנו רוצים שהוא ימנע מאיתנו את אי הנעימות?

אם הנער/ה רוצה לחזור הביתה אחרי האימון לבד עם חבר/ה ולא שנבוא לקחת אותו/ה באוטו, האם נרשה לה/ו או לא? שוב נשאלת השאלה, האם אנו רוצים להגן על הנער/ה כי אנו חוששים לשלומו/ה "האמיתי", או שאנו עושים זאת מפני שאנו לא יכולים להתמודד עם הדאגה שאנו חשים?

אם כן, יש לשים לב. צמתים אלו של החלטות בחיים אינם מיועדים לשרת את הצרכים שלנו, הם מיועדות לשרת את הצרכים של הילדים ויש להפריד בין השניים. 

ישנן החלטות שהן יותר ברורות, אך החלטות בהן אנו מתנדנדים, כאלו שנמצאות בטווח האפור, עלינו לבחון היטב ולערוך שיקול דעת.