הודעה נכנסת (עינת):

ליאתי, מאתגרת אותך לפוסט מוצ"ש על הנטייה-יכולת שלנו לחזור לשגרה, ברגע שיש כמה שעות רצופות של שקט.

הודעה יוצאת (ליאת):

לא הבנתי

הודעה נכנסת (עינת):

פתאום הולכים לים, מעיזים לצאת, לחייך, לחשוב על משהו אחר. אנושיות? צביעות? הרגל של מי שחי פה? החיים בצל הטירוף – מדינת ישראל. אופי יהודי.

התקשרתי אליה. לא היה לי כוח לנהל שיחה בכתיבה.

רציתי לשמוע קול אנושי.

לנהל שיחה אמיתית. לא רשתית. לא כתובה. לא מתוקשרת.

אנושית.

עינת: היי..

אני: מה קורה מותק (לא חיכיתי לתשובה)

      את שומעת עינתי, זה קצת בעייתי בשבילי לכתוב על השגרה בהפסקת אש… אני מפ"ת…

      כולה אזעקה אחת ביום, מקסימום שתיים…היו גם כמה רסיסים… לא שאני מתלוננת חלילה, להיפך…

      אבל זה קצת צבוע מצידי לכתוב על שיגרה…

      אפילו ת"א יותר קרביים ממני וגם לא ממש…

עינת: כן הא?

אני: (האמת שכשהיא כותבת הודעות היא הרבה יותר וורבאלית, אבל אני חולה על ההקשבה שלה)

      כן. בדיוק הבעתי דעתי על פוסט של מכרה שחיה בחו"ל ומעבירה ביקורת על הנעשה בארץ.

      כתבתי לה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" אז איך אני יכולה להתחיל לדמיין ולכתוב

      מה קורה בדרום? שגרה? לא שגרה? זה יהיה מוזר, את לא חושבת?

עינת: טוב… אז.. אממ…

אני: תני לי נושא אחר. כל דבר. רק לא פוליטיקה, מלחמה ואכסה.

עינת: אני אחשוב על משהו אחר.

אני: טוב מותק. נשיקות

עינת: ביי

אני: (אוף.. כמה מדברת זאתי…)

לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לזירת הקרב שלא שמעה על הפסקת אש – הפייסבוק.

הפוסט הראשון שנתקלתי בו, הוא של תמרה כהן,

חברה ותיקה שגרה עם משפחתה המקסימה,

במועצה האזורית אשכול:

ליאת: עינתי, שולחת לך בדיוק את מה שחיפשת. תפרסמי?

עינת: בטח!

ליאת: אין עליך. יאללה מותק ביי.

עינת: ביי

ליאת: (איף איזה חופרת)

ילדים והמצב הביטחוני >>

______________________________

ליאת תבורי, מומחית לילדים נוער ומתבגרים. מורה ויוצרת תיאטרון "מאחורי הקלעים".