בכתבה הקודמת הסברנו, שעידוד ע"י חיזוקיים חיוביים, מעביר מסר של חוסר ציפייה מהילד.

אנחנו רוצים לעודד את הילד להאמין בכוחות שלו ולהוציאם מהכוח אל הפועל, אולם, למעשה מעבירים לילד מסר הפוך, מסר של חוסר ציפייה ממנו …

(עידוד חיזוקים חיוביים ומה שבניהם,חלק א)

ציפיות יוצרות מציאות

מומחים טוענים כי במהלך כל שיחה, כ- 80% מהמסרים שאנחנו מעבירים וקולטים הם מסרים בלתי מילוליים ואינם תלויים בתוכן השיחה.

חלק מאותם מסרים בלתי מילוליים הן הציפיות המשודרות לנו בשיחה.

לציפיות מאיתנו יש השפעה גדולה מאוד עלינו ואנחנו (כולנו) נענים להן.

אנחנו מתנהגים ופועלים באופן לא מודע בהתאם לציפיות שיש לאנשים אחרים כלפינו.

נבואה שמגשימה את עצמה? אפקט הפיגמליון ?

אפשר לכנות את התופעה בכל מיני שמות, עם עובדה אחת קשה להתווכח – זה עובד!

כדי לבדוק עד כמה עיקרון הנבואה שמגשימה את עצמה "עובד" ביצעו החוקרים רוזנטל וג'יקובסון (1968) ניסוי, המראה כיצד ע"י יצירת ציפיות גבוהות מתלמידים מסויימים – ביצועיהם השתפרו בצורה ניכרת ללא כל שינוי נוסף.

בתחילת שנת הלימודים נאמר למורים, כי מספר תלמידים בכיתתם נבחנו במבחני "זינוק" מיוחדים ושלפי תוצאות הבחינות, תלמידים אלו צפויים לבצע התקדמות משמעותית במהלך שנת הלימודים הקרובה. לגבי שאר תלמידי הכיתה לא ניתן למורים כל מידע.

התלמידים שהוגדרו כבעלי כושר "זינוק" נבחרו באקראי ללא מבחן.

בתום השנה הנתונים הראו שהישגי התלמידים שהוגדרו כבעלי כושר "זינוק" היו גבוהים יותר משל חבריהם לכיתה.

המורים, אשר קיבלו את תוצאות "מבחני הזינוק" בתחילת השנה, האמינו באמת ובתמים כי התלמידים האלה "יזנקו" בלימודיהם השנה, וכך נוצרה אצלם ציפייה שהתלמידים "שאובחנו" אכן יזנקו בלימודים.

הציפייה שנוצרה אצל המורים לגבי תלמידים אלו, העבירה לתלמידים אלו מסר שהם יכולים ושמצופה מהם לזנק בהישגיהם הלימודיים השנה.

ציפייה זו בלבד, ללא כל שינוי נוסף, אפשרה לתלמידים להביא לידי ביטוי את היכולות הטמונות בהם ולהגיע לשיפור משמעותי בהישגיהם הלימודיים.

"מבחני הזינוק" יצרו אצל המורים ציפייה גבוהה מהתלמידים ונטעו בהם את האמון, כי הם יגיעו להישגים גבוהים – והתלמידים אכן נענו לציפיות.

הדרך לעודד – להאמין בילד

עידוד אמיתי הוא האמון שלנו בילד, ביכולותיו ובמסוגלות שלו.

כשיש לנו אמון בילד ובכוחות שלו, יש לנו ציפיייה ממנו ואנחנו מעבירים לילד מסר שהוא מסוגל ויכול, מיכוון שכל אדם נענה לציפיות ממנו – האמון שלנו הוא למעשה העידוד האמיתי המאפשר לילד לגלות את הכוחות שבו ע"י הענות לציפיות שלנו ממנו.

בתרבות המערבית השתרשה התפיסה שהילדים הם קטנים , חלשים ולא מסוגלים.

תפיסת הילד כקטן וחלש, מקבעת אצלנו את הציפייה שהילד יתנהג כקטן וחלש, הילד כמובן נענה לציפייה הזו ואכן מראה לנו כמה הוא קטן וחלש.

על אמון וידיעה

לעודד את הילדים -זה לדעת שהם מסוגלים ויכולים.

כאשר אנחנו מאמינים בילדים ויודעים שהם מסוגלים ויכולים,אנחנו מצפים מהם להתנהל כמו שמצופה ממי שהוא מסוגל וחזק, הציפייה שלנו מאפשרת לילדים להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות והיכולות הטמונים בהם.

אז איך יודעים?

מכירים את הסיטואציה שהילד בבוקר רוצה לקחת את כוס השוקו המלאה מהמטבח לסלון, אנחנו מלווים אותו במלל:" תזהר, תשים לב, השוקו ישפך…".

ואז כשהשוקו נשפך מגיעה התגובה – ידעתי!

למרות שלא ניחנו בחוש שישי, ברור לנו כבר מהרגע הראשון, שהשוקו ישפך.אנחנו יודעים זאת בוודאות.

מנגד, כאשר בצהריים הילד מסדר את החדר שלו,אנחנו מופתעים. לכן,התגובה שלנו היא:"כל הכבוד!!!".

לדעת שהילד יכול ומסוגל, פירושו להחליף בין הידיעה שהוא לא יצליח לבין ההפתעה כשהוא מצליח.

כשברור לנו ואנחנו יודעים שהילד יכול ומסוגל – אנחנו מצפים להתנהגויות ותוצאות "חיוביות",ומנגד מופתעים מהתנהגויות ותוצאות "שליליות".

הרעיון לא טמון במילים.אפשר לומר מילים טובות ולהעניק מחמאות, אך הכל תלוי במקום הפנימי שממנו אנחנו מפרגנים,ובמסרים שאנחנו מעבירים באמצעותו.

שלכם,

מיטל

________________

מיטל חדד מסורי, הנחיית הורים בגישת שפר

ילדים והמצב הביטחוני >>

להישאר מעודכנים:

https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%9C-%D7%97%D7%93%D7%…