הצל הוא כל מה שעצוב, מלחיץ, מפחיד ומכביד. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו אומץ, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשתמע ממנה. אנחנו גדלים כשהטבע השני שלנו הוא להסתיר ולרצות להחביא את הצל.

עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.

לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה כל כך מפחיד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

כשהייתי ילדה, כל כך אהבתי לעקוב אחרי הצל שלי, לקפוץ איתו, לשחק עם צורתו, לראות אותו מתרחב, מתכווץ, משתנה. הוא היה גדול מאוד, הרבה יותר ממני, אך חי לצדי בהרמוניה ובדו-קיום. אהבתי אותו מאוד, שיחקתי איתו, ולא יכלתי לדמיין את עצמי בלעדיו. מערכת היחסים הזו נתנה המון לשנינו, והיינו שנינו מאושרים.

כשהתבגרתי, למדתי להצניע את הצל שלי, את העצב, הכעס, הבושה- כל רגש שחוויתי אותו כשלילי. למדתי שהסביבה לא אוהבת שלילי, שטוב מושך טוב, ונעתי אל הקוטב השני ברצף, אל ההסתרה, ההצפנה של הקושי. בניתי לי שם מרחב מוגן. הצל שלי קיבל את הגזירה בהבנה, אך רצה לעצמו את מקום הכבוד שנתתי לו בילדותי. הוא תפס את המקום המגיע לו, והציף אותי ברגשות עצב, פחד וכעס שאילצתי את עצמי להסתיר. כל עוד היינו לבד, רק הוא ואני, יכלתי לנשום. חשתי שאינני מכבידה על הסביבה וחייתי עם עצמי בשלום, או לפחות כך חשבתי. הצל המוצפן והבועה המשותפת שיצרנו הגנה עליי מלהיות עול, מלהיחשב בעיניי אחרים כ"משביתת שמחות." לימים, בועת ההסתרה הזו חנקה אותי.

הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו אומץ, התמודדות, גבורה, כוח. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל המשתמע מכך.

עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.

לעתים אנחנו חשות את האור והחושך במקביל. זה כל כך מפחיד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

אני טוענת שתחושות האופל בתקופה שלאחר הלידה הן הגיוניות ולגיטימיות, וששם הצל תופס את מקומו בפתאומיות וללא הכנה מוקדמת. עם הבחירה באימהות, אנו מאבדות את החופש שלנו. הפער בין מה שדמיינו שיהיה לבין המציאות שאנחנו נתקלות בה בפועל יוצר לעתים קרובות תחושת אבל כנה ואמיתית. הצל נוכח במלוא הדרו, וכשהוא תופס את מקומו, רגשות האשמה מפציעים בנו כמעט כרפלקס. אנחנו אמורות להרגיש התעלות, שמחה, ואנחנו לא. יש בנו צורך עוצמתי וחזק להיפטר מהצל, אך הוא לא נעלם. הוא חלק מקשת התחושות שלנו, חלק מאיתנו. הוא לא יכול להיעלם. כל ניסיון שלנו להעלים אותו ולזרוק אותו מוביל אותנו להשקעת אנרגיה כפולה: פעם אחת בתחושות עצמן, ופעם שניה בלחוש אשמה על מה שאנו מרגישות, בהלקאה העצמית.

אם אתמלל לרגע את מחשבותיו של הצל, אוכל לומר כך:

אני טבעי.

אני רוצה את המקום שלי.

אני יכול להיות מתנה.

אפשר לחבק אותי.

מתי בפעם האחרונה חיבקנו את הצל שלנו? מתי התייחסנו אליו כאל מצפן שמראה לנו מי אנחנו?

הוא לא מבקש שנחוש אשמה, הוא מבקש שנכיר בו, נקיים איתו דיאלוג פתוח וניתן לו את מקומו.

מי מאיתנו לא מרגישה כך בעצמה לפעמים?

העוקץ של הצל טמון, לתפיסתי, בהסתרתו ובאנרגיה שאנחנו משקיעות לתפקד באוטומטיות ולשדר אל הסביבה שהכל בשליאה. רגשות הפחד והעצב ורגשות האשמה משתלבים בריקוד שאינו נגמר, כמו שזורים זה בזה עד שקשה לנו לחוש היכן נגמרים הרגשות המקוריים ומתחילים רגשות האשמה.

כשאנחנו מבקשות עזרה ומשתפות בקושי, אנחנו מקרבות אלינו את עצמנו ואת האחרים, ומרחיקות את האשמה המכלה כל כך.

אני מזמינה אתכן לתמלל את רגשות הפחד, הכעס והעצב הקשים ביותר שלכן מתוך הצל, וגם-מה הוא מבקש לומר לכן כשהוא שולח אליכן תחושות כאלה?