אתמול חגגנו לעמית האחיין שלי יום הולדת תשע.
היה יום אפור בדיוק כמו שאני אוהב וסימנים של חורף בשמים, ואכן כשיצאתי ללוות את אבא שלי לאוטו בתום האירוע, כבר היה רטוב בחוץ והוא החליק על המדרגות.
בן שמונים וארבע אבא שלי. חיוני ובהיר וצלול כתמיד, אך כבר אינו קל תנועה כבעבר. יד אחת שלו אינה מתפקדת ולהליכה הוא נעזר במקל. ההחלקה שלו, נבעה מהמפגש בין הצורך הטבעי שלו להתבדח – להכריז ברשמיות על כל מדרגה, והרצון שלי לשמור שלא יאונה לו כל רע.
כמו לילדים שלי.
*
אז משהו קרה והוא החליק כאמור. כל כך מהר, עד שלא הצלחתי למנוע את הנפילה. הוא צחק ומיד החל לתדרך אותי בנוהל המתאים לסיטואציה מעין זו.
עכשיו אני מביט באבא שלי.
שמע, אני אומר לו, מה הקטע הזה?
תירגע ילד, הוא אומר לי, מה אתה לחוץ? קצת גשם עוד לא הרג אף אחד. 
*
אותי זה גמר. פשוט גמר.
באיזה שלב של החיים שלנו אנחנו מתחילים לדאוג להורים שהביאונו עד הלום. החיים הרי מלאים תהפוכות. ואפילו אם בדרך הטבע, מה שהיה היה, ומתחיל משהו חדש המחייב התייחסות אחרת. אני מבין את זה, אבל מאוד מתקשה רגשית.
אבא, בתפיסה המקובלת, הוא החומה הבצורה החוצצת בנינו לבין כל מה שיכול לפגוע בנו בעולם. כשאבא מחליק ונופל, משהו באמון המולד הטבעי שלנו, נסדק. עד עכשיו הוא זה שהרים אותי כשנפלתי. אבל עכשיו, כשהגיע זמני להיות היד המושטת, אני נעכר.
קיימות, מן הסתם, תיאוריות רבות שעל בסיסן אפשר להסביר לי אותי במצב הזה. כבר אתמול נחשפתי לכמה מהן. כולן הגיוניות ופוקחות עיניים, אבל אף אחת לא נוגעת בקצה של העצב החשוף הזה, של לכאוב מלראות את אבא שלך נופל חסר אונים. בלעדי הוא נשאר שם שרוע. עכשיו אני המגן שלו.
*
הבוקר הסעתי את עפרי, הבן הצעיר, לתחנת האוטובוס. חוזר לצבא. החורף שהסתמן אתמול הפך לעובדה. קר וגשום כמו שאני אוהב. עפרי, עולץ כדרכו, אוכל ארוחת בוקר מול הטלביזיה ומקיים מגעים סלולאריים חברתיים שבעזרתם הוא מוצא את מקומו ביקום.
בדיוק כשעמדנו לצאת מהבית, הגשם הפך לזלעפות והרוח עשתה שירד באלכסון, ישר לעיניים. אני עם מפתחות הרכב ושני מעילים וכובע. עפרי, עם צ'ימידן ונשק בחולצה צבאית וזהו. 
אני תוהה אם שכח משהו, מעיל אולי. הוא אומר שהמעיל בבסיס כי הוא נורא כבד. והפליס, אני מקשה, תופס המון מקום בצ'ימידן, הוא יורה בחזרה.
אבל קר, אני אומר.
נו אז, הוא תוהה.
אז מה תלבש, אני שואל.
מה אני צריך עוד ללבוש, הוא חוזר. 
ולא יהיה לך קר?
לא. אנד אוף סטורי.
*
הדיון אותו אני מנסה לפתח בדבר הצורך בלבוש חם שמגן על הגוף, גורם לו לחייך בהתחלה ואחר כך להפוך לחסר סבלנות. הוא לא מקבל את המרות הבסיסית שלי שבאה בחבילה עם שפע של טיעונים, חלקם מופרכים וחסרי הגיון, הבאים מתוך הצד החרדתי הפרטי שלי. 
קטעים הוא מריץ עלי. זקן נהיית. לא זקן, אני מתפתל, פשוט לא מבין למה צריך לסבול מקור. אף אחד לא סובל חוץ ממך, הוא אומר.
פעמיים בפחות מעשרים וארבע שעות נקרא תיגר על היכולות הרגשיות שלי. פעם כבן ופעם כאבא. אחרי האינצידנט עם אבי חשבתי שביום אחד גם אני אמצא את עצמי על התחת והבן שלי ינזוף בי ויעזור לי לעמוד שוב על הרגליים. לא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר.
*
עכשיו אני מביט בילד שלי.
שמע, אני אומר לו, מה הקטע הזה?
תירגע ילד, הוא אומר לי, מה אתה לחוץ? קצת גשם עוד לא הרג אף אחד.