אנחנו, נשים לאחר לידה… ההורמונים הם חלק בלתי נפרד מאיתנו:)

בגיל ארבעה ימים יצאנו מבית החולים, האחיות ששחררו אותנו בתחנת האחיות אמרו דבר אחד: אתם ההורים האלה, ששומרים את הילדים שלכם כל כך חזק ולא נותנים שיגעו בהם או יעשו להם כלום, אתם מעצבנים אותנו בתחנת האחיות, א-ב-ל…. (היא הדגישה חזק את המילה הזו) הילדים שלכם הכי רגועים. 

אצלי, טוב כנראה כמו כל או רוב הנשים לאחר לידה, ההורמונים משתוללים ולא באמת משנה לי מה האחרים אומרים, מרגישה שהיצור השמיימי הזה שיש לי בידיים הוא הדבר הכי חשוב והכי טוב שקרה לי בחיים… 

מחשבה נוספת עוברת לי בראש, כל ילד או ילדה עד לפני רגע היו במקום סגור ומוגן ונישאו ע"י אמותיהם, הם מכירים את קולותיהם של אמא ואבא, אותם שמעו היטב ברחם, מכירים צלילים מוכרים מהבית, ופתאום הכל משתנה.

העולם החיצון! אין יותר את תחושת ההגנה של המים, האור – וואי האור כל כך חזק, אורות נאון חזקים של בית החולים שחודרים לעיניים הזעירות, שמזל כל כך מזל שיודעות להגן על עצמן ועוד לא רואות כל כך טוב, איזה מזל שהיצור האנושי הוא כל כך חכם…, אבל מכל הרעשים והצלילים הבלתי מוכרים, חזק ביותר הוא הבכי של התינוקות האחרים, שנשמעים כל כך כמו איזו קריאה נואשת לעזרה.

טוב אז ברור לי שגם אם עיצבנו קצת את אחראית האחיות בתחנת האחיות זה היה נכון… נכון היה לא לקלח אותה מתחת לברז המים, נכון היה לתת לה לישון איתנו בלילה בחדר ולא בתינוקייה, נכון היה לקרב אותה קרוב קרוב ללבה של אמא, לאפשר לשתינו לישון אחת ליד השנייה קרוב קרוב… כי עד לפני רגע היינו אחת… אחד… ועכשיו… 

אנחנו יוצאים מבית החולים ונוסעים הביתה, נכנסים הביתה ומציגים לה את ביתנו, המקום שיאסוף אותנו בשנים הקרובות. היא מגלה עניין רב, מתמתחת, מסתכלת מקשיבה, הנה החדר שלך – הכל מוכן, מאורגן… אמא שלי הייתה פה, איזה מלאך… זה לא שלא ארגנו קודם, אבל הנגיעה האחרונה שמסדרת ומנקה ומכינה… איזה יופי שיש אמא – רגע בעצם… עכשיו גם אני אמא… וואוו… אני אמא, אני אמא, זה נכון… איזה משמעות הדבר הזה מקבל פתאום… גם אני… גם אני…

שלכם,
הילה רימון,
בלוגרית, מטפלת ברפואה סינית, אמא

קראי עוד על נשים לאחר לידה >>