זה קרה כשהגעתי לגנים שלכם . כשסיפרתי לכם סיפורים, כשהמחזנו הצגות, שרנו שירים, רקדנו ריקודים, והפכנו שותפים לרגעים של שימחה. רגעים קטנים של צחוק ושטות.

היום אתם יוצאים לחופש הגדול.

אני רוצה להיפרד מכם. חשוב לי להגיד לכם כמה דברים, ובעיקר להודות לכם על מי שאתם, ומה שלמדתי בזכותכם.

על הרגישות והאהבה שאתם יודעים לתת: 

"ניצן, אני אוהבת אותך! את יפה..תבואי גם מחר"?

על היכולת האמיתית שלכם להצחיק. ואת זה עשיתם הרבה…: 

"את יודעת ששטתי בסירה"?

אני :"איפה בכינרת?" אתה: "לא, בים סוף"!) הדהימה אותי יכולת התובנה והאבחנה שלכם ( אתה: " ניצן, למה בנות תמיד מציירות פרחים? מה רק זה מה שהם יודעות לצייר"?)

הקסימה אותי הידיעה שאתם כל-כך מבינים את החיים: ניגשת אליי ילדה, תוך כדי שמזיזה את כל הפוני שלה על עין ימין – הפוני פיזית כיסה לה את כל העין. היא לא ראתה כלום ומצמצה בעין בלי הפסקה. "אמרו לי שאני יפה ככה"!  היא דאגה להסביר לי, ובעיקר להישאר ככה כל היום…) ועוד ועוד הזדמנויות מתוקות  להפליא, להיות לידכם בהזדמנויות קסומות כאלה, כשגיליתם דבר חדש על העולם.

אתם יודעים? היו רגעים שהייתי עצובה בהם. הייתי עצובה כי ראיתי שחסר לכם. ראיתי שחסרה לכם אהבה, ראיתי שחסרה לכם תשומת לב, או ראיתי שלא רואים אתכם ואת הקושי שלכם, או את שפע היכולות שבכם… כאב לי במצבים שראיתי שההורים שלכם פועלים מולכם או מולי מהמקום שלהם כילדים. כן כן. מסתבר שבמצבים מסוימים בדקה אחת הורה יכול לחזור אחורה ולהיות ילד בן שלוש. ולסחוב איתו רגישויות שלו ופגימויות שלו מגיל שלוש, ולחשוב שאתה או את- שאתם, הם הם, כילדים. אבל לא כך. אתם אחרים. ונקיים. ובכלל לא חושבים או מרגישים את מה שההורים שלכם חושבים שאתם. זה מגוחך. ועשוי להיות מבייש. כלפיכם, וכלפיי ההתנהלות של ההורים שלכם אל מול הצוות החינוכי בגן.

היו מצבים שניסיתי לעזור והצלחתי, והיו פעמים שניסיתי והבנתי שלא אני אוכל לעזור… היו גם מצבים שאני אמרתי מילה לא במקום, או הגבתי בשונה ממה שהייתי צריכה. לפעמים באתי לבקש סליחה. לפעמים ביקשתי  סליחה בלילה לפני שנרדמתי. חשוב לי שתדעו שכל אחד ואחת מכם מיוחדים, חכמים ויצירתיים כמו שרק אתם יודעים. תישמרו על מה שאתם. על הצחוק שלכם, על האמת הטהורה, על ההומור, על יכולת הדמיון והמשחק. על היכולת לשאול שאלה בדיוק ברגע שנדלק ניצוץ הסקרנות בעיניים שלכם.

אני מאחלת לכם חופש מרגש ומשמח. חופש שתיצרו בו בידיים ובמחשבה. חופש לגוף שלכם ולתנועה. חופש לבילויים משפחתיים. חופש ללמידה. וחופש לחופש. כזה שפשוט לא תעשו בו כלום ורק תנוחו (כן… גם רביצה מול הטלוויזיה באה בחשבון)

שנייה לפני סיום, אני רוצה לספר לכם שיש משפט שחוק כזה של "גדולים", שאומר להורים לקבל את הילדים שלהם ללא תנאי. אתם נתתם לי שיעור חשוב בקבלה ללא תנאי!

אתם אוהבים אותי בדיוק כמו שאני!

שלכם באהבה גדולה,

ליצן

(זוכרים כמה פעמים התבלבלתם וקראתך לי ככה? טוב נו, אני באמת סוג של ליצן…)

ניצן

_______________

ניצן גלעד, גננת, מחזאית ושחקנית