היי,

אני יושבת מול המקלדת, כותבת, מוחקת ובוהה לא מצליחה לחשוב ברור, לא מצליחה עם הכתיבה.

החלטתי לשתף אתכם, אולי בכתיבה ישירה, אצליח לבטא את הרגשות. ברשותכם, אני רוצה לספר לכם על חוויה אישית שעברתי היום, לא קלה, חוויה הורית קשה לכתיבה.

חוויה של אבדן, היום אצייר לכם מנדלה עצובה.

לפני כמה שעות, חזרתי מניחום אבלים, זוג הורים מבוגרים, אנשים נפלאים שיצא לי להכיר לפני כמה שנים, בשבת האחרונה הם איבדו את היקר להם מכל, בתאונת אופניים מיותרת ומחרידה.

בנם הצעיר מבין ארבעת הילדים נהרג בתאונת דרכים, כבן 30 היה במותו, בשבת האחרונה, מוקדם בבוקר, הוא יצא לרכיבה על אופניו, יחד עם קבוצת רוכבים נוספים שהתאמנו לקראת תחרות ה'תריאטלון'.

רצה הגורל, באותה השעה, בשבת האחרונה בדיוק, הגיע מאחור, רכב ובו נהג שיכור, מאחורי ההגה ישב צעיר (כנראה חייל, כך סיפרו לי) שאחרי שתית אלכוהול, איבד את חושיו וגם את השליטה על הרכב שבו נהג בכביש, זה קרה בשניה, כשסטה מהמסלול ועלה על רוכב האפניים שנייה אחת גורלית והוא לקח ממנו את החיים.

אב צעיר לילדה בת 3 , שהשאיר אחריו אשה הרה, אמא, בחודש חמישי להריונה.

אסון.                                                                                                                                                  

טרגדיה נוראה.                                                                                                                                     

עצב גדול.                                                                                                                                           

יגון.                                                                                                                                                      

איזה ערך יש למילים מול זוג הורים אבלים?

כמה קשה לבטא את התחושה.

אולי אצייר מנדלה,

אולי זה יעזור.

אני מתחילה לצייר, מנסה לבטא את רגשות העצב בצבעים, לבטא במנדלה, ניחומים במקום שאירע האסון.

היד מתחילה לצייר, נעה מעצמה אל עבר נקודת מרכז מזערית בדיוק באמצע הנייר והיד שלי בוחרת בעיפרון בגוון הראשון, בידי מונח עיפרון בצבע השחור ואחרי השחור מופיע האפור ושוב שחור משרטט את הצורות ומזמין אחריו צבע חום. ואני מתבוננת על הצבעים שממלאים את המנדלה שנוצרת לאט, בשלבים, בגוונים הכהים שכל כך מתחברים אל המוות.

אני שואלת את עצמי, חלש, בלב, שאיש לא ישמע, למה לעזאזל המוות כל כך קודר?, למה לא עשה הטבע מוות צבעוני? או שמח? איזו מנדלה תעז לצמוח, משכול כל כך כואב של הורים?.

לרגע נדמה, שהצבעים הכהים שעל הדף שמעו את השאלה, משהו על הנייר, מתחיל לזוז ולצמוח, הצבעים הכהים, מתחברים אחד אל השני ותומכים בצורות גאומטריות ומבטאים את הכאב הגדול והנורא, סוג של ניחומים, תחושה דומה לזו שחוויתי היום בשעת נחום האבלים.

פתאום לא ברור איזה צבע עצוב יותר, לא ברור מי בדיוק המנוחם ומי המנחם, מי תומך, מי נתמך, יש חיים אחרי המוות בזכות היצירה.

מסתבר שגם לצבעים הקודרים ביותר, יש חיים שיוצרים קוי מתאר… מנדלת ניחומים עבור יום חדש עבור המחר.

לאט לאט היא צומחת על הנייר ונוטעת תקווה ומעניקה כוח ותמיכה. המנדלה מזכירה לי את מחזוריות הטבע, זיכרונות של שמחה, את התקווה שיגיעו עוד ימים יפים, גם אחרי העצב הנורא. אחרי שהמנדלה מסתיימת, אני שוב מהרהרת וחושבת… על היום שעבר, על ההורים השכולים האהובים, איך למרות שניסו להסתיר ממני את יגונם, ראיתי עד כמה הם שבורים.

זה נורא לאבד ילד, כמה עצוב. הלוואי שיכולתי לעשות עבורם משהו, משהו קטן, כמו לצייר מנדלת ניחומים למשל, שתתן להם את אות החיים.

שלא תדעו צער, או יגון, שיחייכו אליכם תמיד החיים ציירו מנדלות בצבעים עליזים.

שלכם בידידות רבה,

מיכל אייל 

____________

אמהות של הטבע >>