כשהייתי ילדה, גרתי בבית דו קומתי על עמודים בשכונה שקטה בצמוד לגבעת נפוליאון ברמת גן. בכל שנה, בצאת יום הכיפורים, נהג שכן לרדת אל החצר המשותפת ולבנות סוכה ואני, שכבר אז מאוד אהבתי עבודות יצירה עזרתי לקשט אותה בשרשראות נייר וכל מיני קישוטים שהכנתי ביחד עם ילדי השכנים. בשנות השבעים, בלי אינטרנט או ווטצאפ או טלפונים ניידים, כל פעם שרציתי לשחק עם ילדי השכונה, הייתי יורדת 'למטה' ונפגשת עם כולם. שיחקנו שעות בחצרות, עד שאחת האמהות היתה יוצאת אל המרפסת וקוראת לאחד הילדים לעלות לארוחת הערב וכולם היו חוזרים הביתה עייפים. הכרתי בשכונה את כולם, ידעתי למי יש אח או אחות מי אבא של מי ואיפה הם גרים. בחג סוכות אחד, גיליתי שכן 'חדש' שלא ידעתי על קיומו. זה היה בחופשת חג הסוכות, ירדתי לשחק בחצר, על הדשא עמדה סוכה, ארבעה עמודים, בד לבן וסכך, זאת לא היתה הסוכה שאותה עזרתי לקשט, לא הבנתי מי בנה בחצר עוד סוכה והלכתי להציץ פנימה בסקרנות, בתוך הסוכה, מול שולחן עץ קטן ישב אדם מבוגר עם זקן, אני זוכרת שברגע הראשון שראיתי אותו קצת נבהלתי כי הוא נראה ממש כמו סנטה-קלאוס שיצא מתוך ספר ילדים. בידו היתה סכין מטבח איתה קילף לעצמו תפוח עץ ואכל לאט. כשראה אותי מציצה אליו, הזמין אותי להכנס, רציתי לשאול אותו למה אין בסוכה קישוטים אבל התבישתי כשהבחנתי בעיניו העצובות. חזרתי הביתה סיפרתי לאמא על השכן ה'חדש', על העיניים ועל הסוכה הלבנה בלי אף קישוט ובבוקר כשהתעוררתי נזכרתי בו שוב, רציתי לקום מהר מהמיטה ולהכין לו שרשראות נייר וגם פרחים התכוננתי לרדת אל החצר, להפתיע את הסבא הזה שיושב לבד בסוכה… אבל הוא לא ישב בה יותר, לא בבוקר ולא למחרת ולא כל ימות החג, כי בחצר שלנו עמדה רק סוכה מקושטת אחת וכל השאר, היה רק חלום.

נ.ב

שנים רבות הייתי משוכנעת שהסוכה הלבנה עם הסבא שישב בתוכה הוא חלק מזיכרון ילדות אבל אמא שלי חזרה והזכירה לי, בכל פעם מחדש, שלפעמים, חלומות הופכים לחלק מהמציאות.

חג שמח לכולכם

בידידות רבה

מיכל, מעגלי היצירה

https://www.facebook.com/it.is.Just.to.create/photos_stream?tab=photos_albums