לפני שלושה ימים הגעתי אל תחנת הרכבת בשעות הבוקר בבנימינה, קניתי כרטיס לרחובות והתיישבתי על אחד המושבים, צמוד אל החלון. חיכיתי שהרכבת תתחיל לנוע, לקחתי איתי ספר קריאה להעביר את הזמן, אבל באותו הרגע , היה לי בראש סיפור הרבה יותר טוב מזה שהחזקתי ביד. לכן, הנחתי את הספר על השולחנון שמולי והבטתי החוצה אל הנוף שבדיוק התחיל לזוז.

בעיר רחובות גרה סבתי, היא גרה שם מאז שרחובות עדיין היתה רק מושבה, באותו הבית שבו גם נולדה אימי. אני משתדלת לנסוע לבקר את סבתא לפחות פעם בחודש, לפחות, אבל הימים 'עפים' כל כך מהר שגם הפעם בחודש הזה לפעמים 'מתפקשש' לי ואני שונאת שזה קורה, כי אז אני מסתובבת עם תחושות אשמה על איך זה שלא נסעתי לבקר …תשמעו, בגילה המופלג, כל יום שעובר מאותת ומזכיר לי שהזמן שלי קצוב – בכל זאת, יום הולדת 104 ! לא חוגגים כל יום 🙂  אז לפני שלושה ימים, עשיתי לעצמי מתנה נפלאה ולכבוד יום ההולדת עליתי על הרכבת לרחובות, כמעט שעה נסיעה עד שאפגוש אותה וברגע שהרכבת התחילה לזוז… בראשי צצו הזיכרונות, תמונות ילדות רחוקות, עם סבתי ברחובות, אלבום שלם של רגעים מופלאים, של נכדה, שהודבקו חזק יותר מ'דבק שלושים שניות' והם כבר חלק בלתי נפרד ממני. אלבום הזכרונות זה שמור במצב טוב מאוד. טוב, סבתא שלי תמיד ידעה איך לשמור טוב על הדברים, אסתטיקה ונקיון היו אצלה בחשיבות עליונה. גם היום חשוב לה איך היא נראית ובוודאי תתקשו להאמין שגם היום, בגיל 104 היא נראית נפלא. 

מה הקשר בין סבתי בת ה 104 לבין ציור מנדלות? יש קשר, קשר של חוטים חזקים, כאלה שטווים איתם זיכרון, חוטי מתאר של מנדלות החיים, מעגלי האהבה שנוצרים אצל כל אחד ואחת מאיתנו, אם השנים, אז הסיפור הקטן הזה זו המנדלה הפרטית שלי עם סבתא שלי, מנדלה דמיונית שעליה כתובה ברכה – לאריכות ימים, מצויירת בחוטים רכים של זיכרונות בצבעים קסומים של א-ה-ב-ה ♥

שלכם בידידות

https://www.facebook.com/it.is.Just.to.create

מיכל