כל חייך אתה משקיע בילדים. מטפח, אוהב, משתטה, עושה הכול לפי הספר. ההשקעה תשתלם בסופו של דבר, אתה מנחם את עצמך כששלושים ק"ג ילד יושבים לך על הכתפיים ארבע שעות רצוף במייקל ג'קסון בפארק הירקון. יום יבוא ותקבל את הכבוד המגיע.

אך דווקא ביום שאתה חושב שהיום הזה הגיע, מסתבר לך שאין מצב שתנצח את השניצלים.

*

זה התחיל באחת השבתות לפני נסיעה לכינוס משפחתי נדיר. מדובר במפגש עם בני דודים וצאצאיהם שלא נפגשים, אלא כשמישהו נולד או מת, וחשבנו שהגיע הזמן להדק.

עומר, הבכור שלי (29.9), נכנס לחדר בסבר פנים חמור. על הפרצוף שלו היה מרוח המבט הזה שאומר: נו אבא, מתי תתבגר כבר. אפשר היה גם לראות שהוא לא במצב רוח לבדיחות.

אבא, די. הוא אומר. בלי חיבוק ובלי נשיקה.

מה קרה, אני שואל בתמימות.

תוריד תוריד, הוא אומר.

אבל למה, אני שואל.

כי ככה, הוא אמר. הוא גם מוסיף שכמו שאני נראה, אני יכול גם ללבוש את החולצה מספר עשר של אלי אברבאנל ואת הכובע הכחול עם הקרניים שקניתי פעם לגילי לפני איזה דרבי.

יאללה, תוריד תוריד.

*

שעה לפני כן: אוסי, המכהנת כרעייתי ואם שלושת בניי עסוקה באפיית לחם הבירה הנפלא שלה שממלא את הבית ריח של שחיתות. אני עוסק בבחירת אאוטפיט הולם לאירוע.

בפינה נסתרת של ארון הבגדים שלי, מוצנעים מספר פריטי לבוש וכמה גאדג'טים שכבר מזמן לא לבשתי ולא נעשה בהם שימוש אחר. אני ממאן להיפרד מהם. אתם יודעים על מה אני מדבר. לכל אחד יש ארון שכזה ובו שלדי נעוריו משקשקים בעוז, בדרך כלל בצמוד לגיליון יולי 83' של האסטלר למשל.

*

באותו מסתור נעורים שוכנת חולצת בד כפתורים גדולה ופרחונית, דומה לאלה שלבשו הביטלס במפגשים עם המהרישי יוגי. אני מת על החולצה הזו. יש בה דוגמאות של פרחים בקצת אדום וקצת כחול ובעיקר לבן והיא עשויה בד נעים ורך. לבשתי והתייצבתי בפני זו שנשבעה לי אמונים, לביקורת.

היא לא אמרה כלום, רק השפה העליונה שלה רטטה. הבנתי.

טוב, האמת היא שאני קצת אשם. כשלבשתי את החולצה והלכתי לקבל ממנה אישור, היה פלג גופי התחתון עטוי תחתוני בוקסר פרחוניים באדום שחור, ולכפות רגלי גרביים אפורות עם סמל של אדידס. אפילו לי זה נראה ביזאר.

אמרתי לה שאסור להוציא את החולצה מהקונטקסט וחזרתי לחדר למקצה שיפורים.

*

 כשהופעתי שוב בפניה לביקורת חוזרת, הצטרפו לחולצה הפרחונית זוג ג'ינס משופשף וקרוע שלבשתי בפעם האחרונה בניל יאנג בקיסריה, טי שירט שכתוב עליה Who the Fuck is Mick Jagger שקניתי להופעה של הווטרבויס בלונדון לפני שש שנים (סיפור נחמד דרך אגב), ומגפי טימברלנד חומות מהוהות מעור הפוך. אגב, אין לי מושג מה זה אומר, עור הפוך.

השתיקה שלה הייתה רועמת עוד יותר.

החלטתי להמשיך ולנהל את הדיון בהרכב מורחב ופניתי לקבל את אישורו של עפרי, הבן הצעיר (20.5), שהיה במקלחת. עוד לפני שפתחתי את הפה, הוא שאל אם אני מפת שולחן.

*

ואז הופיע עומר. מיד כשנכנס הביתה, אימא שלו משכה אותו הצידה, ובקול אסוני לחשה באוזניו כי אבא מתחיל שוב עם השטויות.

גילי, הבן האמצעי (26), זה שבדרך כלל בצד שלי, בכלל לא היה בבית. הוא גם מחובבי הקרוקס ומשום כך אינו נחשב כאייקון אופנה במשפחה. כל אלה עזרו לי להבין שאני מיעוט מדוכא ונרדף, ושהסיכוי שלי לקבל תמיכה מאיזה גורם משפחתי, קטן מסיכוייו של ביבי לקבל אישור משרה לצאת לערב בירה ונקניקיות עם נפתלי בנט.

בגלל שהם אוהבים אותי, הם היו מוכנים לנדב הסבר: החולצה כשלעצמה יפה, הם אמרו לי, אבל לא עלי ובטח לא במפגש משפחתי. לא כל דבר מתאים לכל מקום ולכל אירוע.

בלית ברירה ויתרתי. אני יודע להעריך סיכויים.

*

ובעוד אני עומד עצוב בטי שירט סתמית שחורה וקפושון, ובראשי הרהורים על מעמדו המעורער של האב בתא המשפחתי המודרני, מופיעה אשתי במלוא הדרה ההיפסטרי. הפעם, היא לבושה שמלה סגולה עם גרביונים אפורים ועליהם דוגמאות בכתום וכחול ומגפיים שחורים. ש"ס שיק.

לא, היא כמובן לא ילדותית והטעם שלה אף פעם לא עומד למבחן. היא גם לא זקוקה לאישור מאף אחד. עובדת היותה האימא של המשפחה, מזכה אותה באישורים גורפים להתלבש איך שהיא רוצה. איכשהו היא מצליחה לגרום לילדים לקבל את כל מה שהיא עושה מבלי להידחק למסננות שלהם. השניצלים שלה, מבטלים את הצורך בשיקול דעת לגביה.

*

מה שזה אומר בעצם זה שהמכה הראשונה שתחטוף, לא תהיה האחרונה. תמיד יכול להיות גרוע יותר. המלחמה על מעמדך בבית נדונה לכישלון מראש.

או שתלמד להכין שניצלים.