כל החיים שלנו שלובים במעברים

החל מההגעה שלנו לעולם ועד לסיומם.

ובדרך המון מעברים קטנים.

לעבור משינה לערות, מהבית לעבודה, מביחד ללחוד, ממנוחה לעשייה….

הורים רבים שמגיעים אלי מתארים את הקושי של ילדיהם במעברים.

ההתעוררות בבוקר, מעבר מהמיטה להתארגנות, מהבית לגן, מהאוטו לשער הגן, בגן משעת חצר לשעת מעגל הביחד, המעבר חזרה הביתה, בגינה המעבר מהנדנדה למכונית, ואז מהגינה לארוחת הערב, והמעבר מהיום חזרה אל השינה והמיטה….וחוזר חלילה.

גם אני זוכרת כאחות גדולה את הטנטרומים של אחי הקטן כל פעם שהיינו צריכים לעבור מהבית לרכב לנסיעה משפחתית או את עשרות הפעמים שהורי היו קוראים לאחים שלי לרדת למטה כשהארוחה מוכנה, או ממהרים אותנו להתכונן ליציאה לגן ולבית הספר.

וההורים היו תמיד שם מרחוק, כבר מוכנים, מתקתקים את הארוחות, את התיקים, מוכנים עם המפתח ביד, לחוצים להגיע לעבודה, לחצות את הפקקים, להיות כבר במקום הבא, בתוכנית הבאה.

אז בואו נביט לרגע על המעבר הזה שעליו כולם מדלגים. המעבר בין להיות בעכשיו ללהיות בעתיד.

הילדים נמצאים בעכשיו שלהם. הם התעוררו וראו איזה משחק בחדר שכבר מזמן לא שיחקו וממש רוצים לגעת בו עכשיו. הם יושבים בארוחת הבוקר, צוחקים או מקשקשים עם האחים, וסופרים את העיגולים של הקורנפלקס, הם באמבטיה עכשיו עם הקצף והברווזים הצהובים ולא ממש יודעים מה השעה ומדוע צריך כבר למהר למיטה. הם על הנדנדה גבוה גבוה וממש אבל ממש לא חושבים שיש להם עוד לאכול ארוחת ערב, להתקלח, ללכת לישון כדי לא להיות עייפים למחר. כשתקרקר להם הבטן, הם ירצו אוכל….ככה זה בעכשיו. 

ואנחנו המבוגרים רחוקים שנות אור מהעכשיו הזה. אנחנו רואים את הפרצוף של הבוס שיראה אותנו מאחרים, אנחנו סופרים את הפקקים עד למקום העבודה, אנחנו מדמיינים את כל הדברים שיש לנו לעשות כשהילדים שלנו כבר יכנסו למיטה ויישנו. המקום האחרון שבו אנו נמצאים זה בעכשיו.

אז איך נצליח לפגוש את הילדים שלנו כששנינו ממוקמים במקומות כל כך רחוקים.

הם בעכשיו ואנחנו בעתיד?

נכון אפשר לנסות ולהביא את הילדים שלנו אל העתיד. וזה בדרך כלל מה שרובנו עושים. אנחנו מנסים להוציא את הילדים שלנו מהעכשיו ולהכניס להם מחשבות על העתיד.

הגוף שלי זוכר עשרות פעמים שכאלו. שאני נינוחה בעכשיו שלי, בעונג צרוף ויש שם מישהו גדול כזה שכל הזמן מנדנד לי ומנסה להוציא אותי מהעכשיו הנעים הזה. ואני מרגישה שאני חייבת לעשות מה שאומרים לי כי אז יאהבו אותי יותר. אז לאט לאט אני עוזבת את העכשיו ומתחילה לחיות כמו כל המבוגרים סביבי  – בעתיד – בתוכניות – בלחצים – במחשבות. כי להיות בעכשיו, בהוויה, בפשטות זה פשוט לא כדאי וזה אפילו אסור ואולי גם מסוכן…אם יש שם הורים שמענישים על זה.

בואו נראה את האפשרות השנייה –

בואו ניכסת לבקר את העכשיו של הילדים שלנו.

אתמול הבת שלי היתה בעכשיו שלה בים. מילאה דלי עם חול ושיחקה כאילו אין מחר. השעה כבר שבע ואנחנו רואים את העתיד – מקלחות, שינה, גן מחר בבוקר – הילדה תהייה עייפה….. איך אני עוזרת לבת שלי לעשות את המעבר מהים לרכב והביתה. הלכתי אליה והתעניינתי בעכשיו שלה. נכנסתי לבקר בעכשיו שלה. עזרתי לה למלא חול בדלי. הקשבתי לתאורים של מגדל החול שהיא בונה ואז אמרתי לה שאנחנו מתארגנים ללכת הביתה. כמובן שתגובתה היתה "עוד לא, ויש לי עוד דברים לעשות פה"…. שאלתי את עצמי איך להיות עוד יותר בעכשיו שלה. העכשיו שלה זה הדלי מלא בחול. עזרתי לה למלא עוד דלי אחד של חול והצעתי לה לקחת את הדלי ולהמשיך לשחק איתו בבית באמבטיה. השמחה היתה גדולה. ומיד קמה עם הדלי ביד ועברה איתנו מהים אל הבית.

באמבטיה הדלי כבר נשכח כי היה שם משהו אחר בעכשיו שלה, הקצף.

אך זו בהחלט דוגמא כיצד אנחנו יכולים לבקר בעכשיו של הילדים שלנו ולתת להם לעזור לנו לצאת מהתוכניות והמחשבות האובססיוויות שלנו על העתיד ולהיות יצירתיים במעברים שלנו בחיים.

כנסו לעכשיו של הילדים שלכם. צרו איתם קשר בעכשיו שלהם. תתעניינו מה הם רואים שם, מה שם מעניין אותם. ומשם עזרו להם לעשות את המעבר. זה נעים, זה מחבר, וזה משאיר את הילדים שלכם עוד כמה שנים טובות בעכשיו שלהם. זה מעצים את הקשר שלכם וזה בדיוק מה שאתם רוצים. כולנו יודעים שזה הרבה יותר חשוב מכל פקק תנועה, בוס בעבודה או מכונת כביסה. 

בהצלחה

לייעוץ הדרכה וטיפול רגשי
מירב שרייבר 054-5908590
www.happychild.co.il