עכשיו, כשהילדים שלי בגיל בית הספר היסודי, ואני מעורה יותר (לפעמים לצערי) במה שקורה במערכות החינוך, אני נחשפת ליותר ויותר אנשים שמחפשים מסגרות חינוכיות שונות מהקונבנציונליות. החיפוש הזה נובע כנראה גם מתסכול מהמערכת הקיימת, משפע האפשרויות שלא היו קיימות פעם, כמו גם מהרצון לעטוף את הילדים כמה שיותר. אבל מבחינתי, לא מדובר רק בסיבות אלו. אני חושבת שגם הזיכרון שלנו מעורב בהחלטה הזו…

נדמה לי, משיחות עם הורים, שאחד הדברים שיש להם השפעה חזקה הוא חוויותיהם של ההורים עצמם משנות בית הספר. אני מרגישה כל כך בודדה במערכה. האם רק אצלי השנים הללו זכורות לטובה? האם רק אני קמתי בבוקר עם חיוך (טוב, ברוב הבקרים)? האם רק אצלי המפגש החברתי היה חשוב הרבה יותר מהחומר הנלמד ולכן הפך את החוויה עצמה לנפלאה, מעניינת, מרגשת? אני פוגשת הורים שעוברים שוב, דרך הילדים שלהם, את התסכול שחוו בימי בית הספר.

אני יודעת שהשנים עושות שמות בזיכרונות. ברור לי ששברירי הזכרון מורכבים מאמת ובדיה שנשזרו אלו באלו. אולי דווקא משום כך, אני תוהה מדוע אצל אחדים שרדו הזכרונות הטובים, ואצל אחרים דווקא הקשים והמתסכלים? האם יש כאן בחירה מודעת, או מהלך תת הכרתי עמוק? אני מרחיקה לכת ותוהה האם השיעורים שאנו אמורים ללמוד בגלגול הנוכחי באים לידי ביטוי באופן הסלקטיבי שבו אנו משמרים זכרונות עבר?

אני מביטה בבן שלי, שהולך לבית הספר בשמחה (יחסית, כמובן. הוא בכל זאת מעדיף לשחק כדורגל), ותוהה האם אין לנו חלק משמעותי בחוויה שלהם? אם אנחנו חושבים, מדברים ומאמינים שבית הספר המסורתי הוא רע, איך ישתלבו בו ילדינו בצורה טובה? האם אנחנו כבר בונים לו אמונות חוסמות הנאה מבית הספר?

ככל שעובר הזמן אני חושבת יותר ויותר שהזכרונות שלנו הם בעיקר מה שאנו רוצים לראות. גם לי היו משברים חברתיים, אכזבות, אהבות שלא מומשו. כפי הנראה בחרתי לקחת איתי לחיים את הדברים הטובים שהיו שם, ולהביט גם בזכרונות הטובים פחות ככאלו שפיתחו אותי, שעיצבו את האופי שלי כבוגרת… 

יש לי הרבה מה לומר על מערכת החינוך כיום, כמו גם על תפקידם של ההורים בה. אבל אם יש מסר חשוב ביותר שאנו ההורים יכולים לתת לילדינו, בכל מערכת חינוך, הוא בעיני לראות את הטוב, לבחור מה לקחת מכל סיטואציה, להצליח ליהנות מדברים יומיומיים. האושר שאנו כל כך רוצים להעניק להם הוא בדיוק זה. אם נמשיך לקטר על מערכת החינוך, על המורים, מבלי להראות להם שניתן למצוא גם טוב ויופי בעולם – האם נכין אותם היטב לחיים? אם יש לנו בחירה מודעת מה לקחת מהחיים (ואני מאמינה שיש לנו) – הרי שנרצה להעביר זאת לילדינו.

חושבים שהילדות שלכם הייתה חנוקה? מתסכלת? או שאתם בוחרים עכשיו לראות זאת כך, מבעד לעיני המבוגר? והילדים? ובכל מקרה, העתיד שלהם, כמו הילדות שלהם, יהיו לבטח שונים משלנו – כמעט בכל דבר. אולי עלינו להניח לזיכרונות שלנו, לביקורת שלנו, לרעיונות עליהם אנחנו גדלנו, ולתת להם לחוות את התקופות הללו כפי שנכון וטבעי להם…

ממליצה לכם לקרוא את "האי הגדול" של כריסטיאן סיניול, ולחשוב ולחשוב…