שלום, אני גיל, אמא ל-2 ילדים מקסימים, שנכחה לאחרונה ביותר מדי הפעלות ימי הולדת:) מעלה בפניכם דעה ואשמח לשמוע גם את דעותיכם בעניין.

זכרונות הילדות של ימי ההולדת שלי, שנחגגו תמיד בשיתוף עם אחי (שנולד יום לפני, באיחור של שנתיים) מלאים בקסם. עוגת שוקולד פשוטה, סרט מצויר ממקרן, שמלת כתפיות צהובה, ברכות עם לבבות אדומים, חיבוקים אוהבים, והרגשה שהגב התיישר לו לפתע כי סוף סוף גדלתי בשנה. 

זכרונות הם זכרונות, ואיש לא יכול לפגוע באלו שהתקבעו לנו בראש. אך היום, כשאני מסתכלת על רוב ימי ההולדת של חברי ילדיי, אני תוהה מה יישאר להם בזכרון. שוב ושוב אני תוהה מה עובר להורים בראש כאשר הם מחליטים על המפעיל ליום ההולדת הקרוב. האם נוחות? הפחתה משמעותית של כאב הראש (עצם הרעיון הזה עצוב בעיני. כי גם אם זה מתיש, הרי פעם בשנה מגיע לילד שנשקיע בו, לא?), האם הרצון לא ליצור מצב בו הילד ירגיש שונה מחבריו? האם נסיון (מודע או לא) ליצור רושם? 

אז כמו שכבר הבנתם, יש לי כמה בעיות עם רוב ההפעלות בהן נתקלתי בשנים האחרונות. אנסה למנות את העיקריות שבהן.
נתחיל בבעיה החמורה של הווליום. ממש לא ברור לי מדוע נדרש להרעיף על הקטנטנים את מיטב הדציבלים. מעבר לבעיות הפיזיות והנזק שעלול להיווצר אצלם, גם בשמיעה וגם במיתרי הקול (מיתרי הקול נדרכים גם כתגובה לרעש חזק או צעקות. זה עלול להוביל לצרידות גם אצל מי ששותק), הבעיה העיקרית שלי היא עם ההרגל שנוצר אצל הילדים לפיו זהו הווליום הרצוי (ויש מפעילים שעוד נותנים תמיכה בצורת "לא שומעים אתכם" וכד'). אגב, כשיש כמה מקורות רעש, מי שעומד מהצד חווה עוצמה גבוהה יותר מזו של המקור הרועש ביותר. כלומר – הילדים לא נחשפים רק לרעש של מערכת ההגברה, אלא גם לצעקות של הילדים שסביבם, וזה מצטבר לרמה גבוהה. גבוהה מדי. האמת? רמה מסוכנת.

הבעיה הבאה היא התכנים. לצערי, רק בהפעלות נדירות נתקלתי בתוכן כלשהו. הפעלה של שעתיים שמבוססת על בדיחות קרש, צעקות או החלפת תלבושות נשמעת לי כמו בזבוז זמן ואנרגיה. אם כבר הזמנתם מפעיל, למה שלא ייתן משהו לילדים? ויש כל כך הרבה. מוזיקה, ספרים, סיפורים, דמיון, אמנות. חסרים לכם רעיונות? יש לי בשפע. בטוחה שיש גם מפעילים יצירתיים. לא חבל על שעתיים של גירויים בלתי פוסקים, שמשאירים עם הילדים עם פחות או יותר כלום (פרט לצלצולים באוזניים)? אה, שכחתי שהם יוצאים עם הפתעות מהפיראט האדום, שרוב הסיכויים שיתקלקלו עוד בדרך הביתה. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בילד שחברים איחלו לו ברכה יפה, כתבו לו משהו, ישבו איתו ופשוט שיחקו איתו ביום ההולדת שלו?

הבעיה האחרונה שלי (לפוסט הזה:)) היא בניית הטעם האישי. רוצים שהילד שלכם יצליח להעריך גם הצגות, תכניות טלביזיה או מופעים מורכבים מעט יותר? כאלו שצריך (חלילה) להפעיל בהם קצת דמיון, או רגש, או ראש? רוצים לפתוח אותו להתרגש מאמנות? להעריך ספר טוב (גם אם הוא איטי יותר מתכניות הטלביזיה של היום)? לצאת ממופע ולהמשיך לחשוב עליו ימים לאחר מכן? חשבו שנית איזה טעם אתם מסייעים לו לבנות ע"י הזמנת מפעיל ליום הולדת. 

ויש עוד סוגיות, כמו ריבוי המתנות, סף הגירוי, בניית ההרגל שכל שמחה היא חגיגה נוצצת, לחץ חברתי, כמות הממתקים, העלות הגרנדיוזית, הריקנות שמקבלת אג'נדה שלמה, העצלנות ההורית שמלווה את התהליך (קל יותר לשלם מאשר לחשוב, לקנות, לתכנן ולהכין לבד) ובעיקר האקט החינוכי בכל העניין. גם פה – זבנג וגמרנו הוא המוטו. האם שוב אלו ייסורי המצפון של ההורים? או אולי הפחד להיות שונים? אולי גם כאן אין חשיבה עמוקה, אלא פשוט שיוט עם הזרם? 

רוצים להשקיע בילד שלכם פעם בשנה? קודם כל תקשיבו לצרכים שלו. לדמיון. לפנטזיות. חשבו מה תרצו שיישאר לו מיום ההולדת. נסו להעלות אילו זיכרונות ילדות קסומים יש לכם מימי ההולדת שלכם. תתפלאו, אבל לפעמים עוגת שוקולד ביתית עם כמה נרות, ברכות מרגשות, משפחה חמה וחברים קרובים עושים יופי של עבודה.