הלכנו למדבר.

ראינו אותו מתקרב מרחוק

ניסינו להשלים עם זה – הוא

ניסינו להיאבק בזה – אני.

ונכנסנו אליו.

 

למה? כי חשנו והאמנו בנווה המדבר הטוסקני, העסיסי שמחכה לנו בקצה שלו.

 

נכנסנו.

כמעט בלי ציוד לשרוד אותו.

מעט מים, שימורים וביגוד כמו במדבר. 

הוא היה ועדיין גדול וארוך יותר ממה שחשבנו וחישבנו.

 

לרגעים צעדנו בוטחים בצעדינו יחד.

לפעמים הוא שקע ואני אחריו ברגעי חולשה, יובש וחום ורצון לישון ותחושת מטלות איומה מעל הראש.

והשאלה הבלתי פוסקת- אצלי – האם נשרוד את זה?

ועוד שאלה: ״ למה אנחנו צריכים לעבור את זה ככה? כזו עוצמה של מדבר….

והוא: יהיה בסדר, אל תדאגי

ואני רק דואגת יותר

וכשממש נגמר הכל, המזון, המים, החשבונות לא משולמים…

מבקשים קצת מפה… מרכינים ראש, הולכים להורים… וכשאת זה כבר ממש אי אפשר לעשות, הרי אנחנו מעל 40, פתאום מתוך ענן כמו בקלפי טארות, יד גדולה, עדינה למראה עם שלט ״בנק״  (הוא האל המחליט עלינו), יורדת מהשמיים ותופסת אותנו בצוואר. ואני מוצאת את עצמי מתרוצצת ומכבה שרפות לפי קצב הנו נו נו שעושה לי היד עם האצבע.

ושוב התיקון שמצריך איש מקצוע נדחה, ושוב לא מתפנקים על שוקולד, שקיות זבל, שמפו טוב ותחתונים חדשות…

אז האצבעות יוצאות מהסנדלים של הבנות, מה לעשות…

וכשנגמר משהו בבית מחכים עוד יום יומיים…שבוע, לפי הסכומים והדחיפות…

והמדבר נהיה קשה. כל כך קשה. 

עוד צעד, ועוד צעד , ומתוך עייפות עושים את מה שחייבים ולא את מה שרוצים ואוהבים.

 

ואז רואים קצת ירוק, אבל זה מרחוק. וממשיכים ללכת וזה כל כך רחוק. ופתאום זה יותר קרוב ממה שזה נראה, וכבר יושבים שם. במטר על מטר של צמחיה עם עץ קטן. טועמים טעם של צל, ומעט לחות. נכנסת עבודה, ויש שיווק, ועובדים ומעמיקים במוצר שלנו שהרי המוצר הוא אנחנו.

בלי סימבוליקה.

המוצר שלי הוא אני.

המוצר של אלון הוא הוא.

אנחנו נכנסים לתקופה של הזנה, העמקה מקצועית ואישית.

(ובזוגיות? גם מדבר, רק מלא מלא נאות מדבר מפנקים. גם שם אנחנו פוגשים גילויים מופלאים ומסובכים כאחד.)

ופתאום חלק מהתוצר של המוצר מניב פרי. ובא לקוח וחוטף אותו! נוגס בו בעסיסיות ונהנה ומודה על קיומו, של התוצר. אוצר.

מגלים שפגישה שהייתה לפני חודשים היא רלוונטית עכשיו, ופתאום מופיעות הזדמנויות. ויש עוד קצת קצה חוט והזנה להמשיך. 

וחוזרים למדבר, לעוד סיבוב.

המדבר בגילום החומרי, הכספי שלו, מרים משמעותית את מדד הסטרס והתסכול והפחד,

ויחד עם זאת היצירה והעומק לא פסקו. רק הזדקקו…

הפעם גם אני מבינה, כבר יש לנו טיפה יותר ציוד על הגב מהפעם הקודמת. ההדים מקרינים לתדרים המתאימים ויש הזדמנויות ועשייה חדשה. ההנאה מהמקצועיות והמחיובות והדחף והיצירה מובילים.

ועדיין במדבר,

אבל רואים ירוק מרחוק….

וזה כבר לא אותו מדבר. 

וגם לא אותם אנחנו.

 

______________