אנחנו כואבים את מותם של ילדינו, גיבורינו.

אנחנו דואגים לשלומם של אלו שהמשיכו שם גם היום. לאלו שמחכים להכנס.

אנחנו מקווים שזה יגמר מהר.

ואנחנו בהלם גם מהמלחמה הפנימית בתוכנו.

מה זה הכעס והשנאה הגורפת שניתזים פה? 

בעיני ההתנהגויות של עם ישראל היא סימפטום. לא הבעיה. הכעס והשנאה שהופיעו בכזו קיצוניות, מופנים לכל הכיוונים, פנימה בינינו, פנימה בינינו ובין ערביי ישראל, גם במקומות שיודעים דו קיום. ויש הרבה מקומות כאלו בישראל.

כגוף, העם כבר הכיל את המקסימום שהוא חשב שהוא יכול, ואז נחתה עליו מלחמה. 

הצבא וחייליו הסדירים, עסקו בזה כבר לפני. כל אחד הכין את עצמו, התמקד רק בזה. התרגל למסדר הדוק, לאימונים, לספיגה, להתקפה,

האריה בתוכו שואג ודרוך ומוכן לקפוץ לאש.

לעומת זאת, אחוז עצום מהמדינה ומשפחותיהם הגיעו לקו לחימה מותשים מלחימת היום יום

גם במילואימניקים מתעוררת האש

ברגע, כולם קמים ויוצאים

חלק עוזבים פרויקטים משומנים היטב, יודעים שימשיכו גם בלעדיהם לפחות לתקופה.

חלק קמים מהכסא מהר כי הם כבר באמת באמת זקוקים כבר לפעילות אחרת. עייפים כבר מהשגרה, והמקום הזה והאנשים האלה חוזרים על עצמם כל יום, שמחים להשתחרר מהבוס, או מהמשכורת המספקת או הממש לא מצדיקה את היום יום פה.

מי שחי ברווחה כלכלית יחסית, נמצא במרדפים להספיק את הכל. עובד כמו מטורף, קריירה, הורות, כל ילד וכל צרכיו ועיסוקיו. גם לו קשה, עסקיו יאטו קצת, או יקח על עצמו עוד נטל בעבודה, אבל הוא יסתדר.

אם ילדיו יחזרו בשלום.

מי שלא חי ברווחה כלכלית, מוצא את עצמו נדרך בכל רמ״ח איבריו. רעיונות יצטרכו לחכות, אנשי מפתח שרק חיכינו לאישור סופי לעבודה התגייסו, לך תדע מתי נוכל לקדם שוב. ביוני תכננתי את התפוקה של אוגוסט, עכשיו זה ידחה? לספטמבר…

רק שלא לאחרי החגים…

טוב, אולי זה יגמר מהר? 

כל כך הרבה משפחות נמצאות במקום הזה. חלק יותר טוב, לחלק הרבה יותר קשה.

חלק רצות ומידי פעם נחות, חו״ל, מסעדה והופעה טובה,

חלק מגיעות למנוחה קטנה בחוף הים פעם בכמה זמן, אבל לא ממש נחות אף פעם. 

המון המון יצאו למלחמה הזו בעזה מותשים בקרבות חיי היום יום בישראל:

כלכלה מועכת,

חינוך צפוף ורדוד,

כל פרוייקט שמניעים נתקע בגלל חגים וחופשות,

כל דבר שקנינו ושילמנו עליו לא נגמר, רק מתחיל: לא עובד או מתפרק, צריך להחליף אותו פעמיים, או לנהל 3 שיחות זוועה עם אנשי מכירות כדי שיתנו את מה שבאמת הבטיחו וכבר שילמתי עליו.

השכר במשק לא עלה כבר שנים, ולעומת זאת סל הקניות שלנו שילש את עצמו.

עלויות נקבעות אך ורק על פי הצורך וזמינותם ולא על פי שיווי ייצורם או חומרי הגלם שבהם.

השבוע שמעתי שמישהו שלא יכול היה להרשות לעצמו תרופה לבן שלו שעולה 230 ש״ח לקופסא, פנה לחברה קרובה שעובדת בחברת תרופות גדולה וזו סדרה לו לקנות כמות במחיר אותו קונה הסוחר.

הוא שילם 23 ש״ח לחבילה.

זו תמצית המלחמה שאנו חיים בה.

חברה לאדם זאב.

כוח מחליט ולוקח, כי הוא יכול.

כי מתחשק לו.

כי אין לא אחראיות מוסרית לאף אחד אחר.  

ואנחנו נשחקים בקיום הזה.

ומתוך זה אנחנו גם יוצאים עכשיו כצבא, כמשפחה, כבודדים, למלחמה. 

רגע במשפחה ממוצעת בישראל בימים אלה:

רובי עצמאי, יש לו זכיון לחנות קטנה, שהוא מחזיק אותה לבדו. הלך לצו 8.

גם היא עצמאית, מתמחה באלרגיות, בין הילדים והבית היא מכניסה קצת עבודה, או שיש לה עבודה קבועה עם דרישות תפוקה של שלשה עובדים, בשכר מינימום כבר 8 שנים, עכשיו היא ממלא גם את המקום של יוסי שעובד איתה שהתגייס בעצמו.

זה לא ממש מטריד אותה.

זה שעד אתמול היא יכלה לדבר עם רובי מתי שרק רצתה, ועכשיו ימים שלמים אין תקשורת, זה פשוט יכול לשגע. 

ואיך היא תצא לקניות עם התינוק והילדים וגם תביאי אותם לחברים כשרובי לא נמצא להחליף אותה לשעה שעתיים מטריד אותה גם. 

ואת השיעורים הפרטיים שהיא מעבירה כל יום חמישי היא תצטרך לבטל כי מי יהיה עם הילדים? ומה יהיה עם החנות? אולי אני אהיה שם בינתיים, אלך להרים את העסק?

לא מה פתאום, אין מצב שאני אוותר על המשכורת הקבועה היחידה הזו גם אם בלי תפוקה מהחנות יכניס אותנו לעוד בור כמו זה שרק הרמנו את הראש ממנו.

גם החודש לא נשלם חשמל, ואת החוב לסופר חייבים לסגור, כי אחרת ern, לא יאפשרו לנו לתת צ׳ק בשום מקום…

והשנה תכננתי לשלם את כל הסכום של הועד של הגנים, שנה שעברה לא עמדתי בו, וחוגים…אני רוצה לשלוח אותם לחוגים…כאלה מוכשרים מה לא נוכל לקדם אותם? והוי, הדפיקות לב התחילו שוב פעם…

זו דוגמא ממוצעת, רגילה.

כל אחד עובר את זה בשקט בתוך התא המשפחתי שלו.

יש רבים שעברו מדאגה לקריסה. את חלקה כבר רואים וחלק עוד לא נגלה.

והמלחמה הגיעה לרחוב, כי היא לא רק אצל אלו שבחזית. היא נכנסה פנימה. הכעס והשנאה והמילים הנוראות הן סימפטום של התסכול הישראלי. 

האנשים שעכשיו זועמים, שמאל וימין, והמון המון אנשים מתונים, שברגע אחד מתמלאים כל כך הרבה שנאה ורצון לפגוע במי שלפני רגע היה שכן או סוחר נוח ונעים לצידי ועכשיו שימות כי הוא ערבי או בן עמי שלא מסכים איתי, מגיבים כך מתסכול וכעס ופחד שהצטבר. ככה זה יוצא עכשיו

תסכול ופחד וכעס! כעס! למה מגיע לנו עכשיו גם המכה הזו? ולמה הממשלה והצבא שלנו שיודעים לאחוז עכשיו בהגה כל כך יפה, לא בחרה לאחוז בו קודם? כשזה היה רק אנחנו? ורק בינינו? בין הגדולים לקטנים. כשהמטרה הייתה רק לחיות בטוב, ולא רק להילחם על לחיות, כי אחרת נמות.

הכעס הזה מחפש נתיב מילוט, ואצל הרבה הוא מוצא מפלט על שנאה ישנה, קדומה ומושרשת. ואנשים פתאום לא מבחינים בין פלסטינים לערביי ישראל, בין קיום של אחוז עצום בערביי ישראל שבאמת נהנו ורוצים להמשיך להנות מדו-קיום עדין שנרקם פה בשנים האחרונות מול כפרים קיצוניים ואלימים. 

מבין צעקות הטירוף יש גם המון המון שפיות ויופי והזדמנויות.

מי שהתחבר לקו מחשבתי, יכול גם להבין שעומס בלתי רגיל והצורך לשרוד אחרת, יחד עם חוסר יכולת עדיין לראות את זה ולעבד את זה, מוביל להתפוצצויות רגשיות.

צריך לחמול את השונאים והכועסים. לשלוח להם אהבה, כי הם פשוט לא יכולים לשאת את הכל יותר. ולוודא שאנחנו לא נגררים לשם גם. ושוב ושוב, כל פעם מחדש

ניסיון להיות אופטימית:  צפוי מיתון נוסף. נתוני האבטלה והעוני יעלו וינחיתו גל של מכות על המשפחות הקשורות. מי שהיה פעם מעמד ביניים וכבר שנים הוא קורה לעצמו עוני עליון, יגלוש לעוני, עוני יגלוש לעוד עוני….

אנחנו יישות לוחמת. חלק גדול מאיתנו יגלו כיצד להמציא את עצמם מחדש. עסקים חדשים יתחילו. אולי הצבא והממשלה יחזרו אלינו אחרת. ויורידו לנו חלק מהמשקולות מהראש. 

אולי עבודת האהבה והחמלה שרבים מאיתנו עושים עכשיו, תאפשר לנו להבין כי הטירוף גדל כי האור גדל. כי גם הטירוף לא יכול יותר וחייב להשתחרר ולצאת. ואם נלווה אותו בשיחרורו באהבה, הוא לא יצטרך להיות פה יותר